ג'אנגו ללא מעצורים-2012-Django Unchained

יש בי איזה סוג של שיעמום אישי בכל פעם שאני שומע על הכרזה על סרט חדש של קוונטין טרנטינו. זה אפילו גורם לי להרגיש איך אומרים, לא בנוח, אחרי הכול מדובר בסוג של גאון קולונעי קונצזואלי אז מי אני הנמושה על הקיר שבוחר להשתעמם לו כך? אבל אלו הם פני הדברים, וההבדל היחיד הוא בעובדה שהסתקרנתי הפעם לראות מדוע "ג'אנגו ללא מעצורים" עתיד להפוך, לפי יחסי הציבור של הסרט בכל אופן, לסרט הרווחי ביותר של טרנטינו בכל הזמנים.

נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הסרט היקר הזה הצליח רק להחזיר את עלויות ההפקה הכבדות שלו, כמאה מליון דולר, אבל סביר להניח שהבאז סביבו יהפוך אותו בסופו של דבר לסרט ריווחי במיוחד.

ניתוח של תולדות השעמום של מכלול האוטר של טרנטינו הביא אותי למסקנה אחת פשוטה: כשאתם הולכים לראות סרט של טרנטינו, למעט בפעם אחת נדירה [ג'קי בראון], אתם בעצם הולכים לראות כל הזמן את אותו הסרט. "ג'אנגו ללא מעצורים" הוא בעצם ה KILL BILL של העשור הזה של שנות האלפיים, לא יותר, אבל גם לא פחות. אבל באופן מטריד משהו הוא מסמן סוג של מגאלומניות בעייתית בהתפתחות הקולנועית של טרנטינו מהסוג שמביא אותו למקומות שבהם הכול בעצם מותר לו, וכאן המכשול המרכזי של הסרט הזה. חוסר מודעות או מודעות יתר, אתם תקבעו.

טרנטינו מספק את הסחורה במובן השליטה הוירטואוזית שלו באמצעי המבע הקולנועיים. הוא אחד מן הטכנאים המוכשרים ביותר שיש כיום בנושא עריכה, צילום, פס קול ואפיון דמויות באופן ששוב יתאים ככל הנראה לשיעורי קולנוע בתיכונים. נדמה שיש לו הכול חוץ מלב ערני ופועם. שכן היצירה הזו, כמו רבות אחרות מבית היוצר שלו, היא סוג של פס יצור חסר נשמה או יחוד אמיתי. ה

הגם שהשליטה הווירטואוזית שלו גורמת עונג מסוים בצפייה בחלק גדול מן הסצנות, אחרית דבר היא שמדובר במוצר פלסטיקי, משעמם וקונווציונאלי להחריד ברגע שסיימתם לזהות את כל השטיקים הקבועים שלו.

חלקים גדולים של הסרט הזה ירגישו לכם כמו KILL BILL עד לרמה של שיחזור סצינות ממש. כמו דואג הבמאי להזכיר לכם את גאונותו וחושש שמא תפחדו שאיבד את מגע הקסם שלו. העריכה המהירה, שילוב פס הקול המקורי והחתרני. משל נזקק היה טרנטינו לומר בכל סצינה וסצינה, הנה, זה אני וככה אני מביים סרטים זוכרים?

אבל יש משהו חמור יותר בסרט הזה. הזירה בה בוחר טרנטינו למקם הפעם את גיבוריו היא זירה טעונה במיוחד. נושא תיאור העבדות בקולנוע הוא נושא נפיץ במיוחד. יש בגישה של כל יוצר קולנועי מכובד לכתם ההיסטורי הזה בתולדות ארצות הברית, סוג של פצצת זמן שרק מחכה להתפוצץ. התיאור הקולנועי של העבדות שמור משום מה לבימאים לבנים בעלי כוח וממון. עם עד היום האיקונוגרפיה המרכזית של הנושא הזה בעינכם שמורה לשפילברג ול"צבע ארגמן" שלו, אינכם טועים. מעטים מאד הם הסרטים שנוגעים בעבדות כתמה מרכזית ושייכים לבימאים אפרו אמריקאים. [שפילברג חזר לכך שוב ב"אמיסטד" הכושל]. הבעיה המרכזית היום כך נראה שבקולנוע האמריקאי פועלים לא מעט יוצרים אפרו אמריקאים חשובים ש"ג'אנגו ללא מעצורים" הרגיז אותם מאד ובצדק.

הבולט שבהם, ספייק לי, אמר בראיונות שונים שאין לו כוונה לראות את הסרט הזה מכיוון שהוא מבזה את ההיסטוריה של האפרו אמריקאים בארצות הברית ואת הטיפול בנושא העבדות.

הוא לא טועה. לטרנטינו לא הייתה שום כוונה להתייחס בכל רובד ביקורתי שהוא לנושא הטעון הזה, הוא פשוט הבין שמדובר בהברקה פופליסטית, למקם את עלילת הסרט הזה בתקופה ההיסטורית המתוארת לעיל. השימוש ההיסטורי היחיד שעושה טרנטינו בתקופה ההיא, משרת את הקו האלים הסמי פונורגפי של סרטיו. והחופש האומנותי שהוא לוקח לעצמו בתיאור התקופה ההיא רחב ובעיקר ציני.

"ג'אנגו ללא מעצורים" כולל כוכבים אפרו אמריקאים גדולים במיוחד כג'ימי פוקס, סמואל ל ג'קסון וקרי וושינגטון. ממרחק השנים, בהנחה שיבקשו להביט במכלול עבודת האוטר שלהם כשחקנים אני משוכנע שהם לא יזכרו את השתתפותם בסרט הזה כסרט שהביא כבוד או עניין לקהילה ממנה הגיעו. ואולי, רק אולי, תחלחל להם התובנה שדורות שלמים של שחקנים אפרו אמריקאים אשר ביקשו לפרוץ את מסגרות הייצוג הקונבנציונאליות הגזעניות עשו עבודה קשה רק בכדי שהם, לא באמת יצטרכו להופיע בסרטים כאלו וחבל. כי בידיו האמונות של הטכנאי המתעתע הזה טרנטינו, דמותו של ג'ימי פוקס, כפרש הבודד ג'נאגו, תהפוך לאיקונוגרפיה קולנועית של ממש ולא יהיה בה צידוק או טעם קולנועי של מהות קולנועית, רק של תעתוע זול ועגום.