משפחות-2013

אני שייך לאלו שאוהבים את תומר הימן עוד מתומר והשרוטים, בקולו, אני מוצא את קולי שלי. ניהנתי לעקוב אחר ההתפחות המרשימה שלו כיוצר דוקומנטרי, ואם אני נשמע עכשיו דידקטי מדי, אולי כדאי שאהיה יותר כנה, עקבתי בהתרגשות אחר המסע שלו מיצירה ליצירה.

לתפיסתי,  תומר הימן חוקר את נסיבות חייו ורגשותיו שלו עצמו, גם כשהוא חוקר אחרים. כך חשבתי תמיד, אבל בניגוד לרבים אחרים, לי זה לא מפריע, אותי זה מרתק. במכלול האוטר שלו כיוצר אני רואה סוג של משנה סדורה במיוחד. למעט מעידה אחת [הדוקומנטרי על רייכל], בוקע משם תמיד קול אחיד מאד, בטוח [בחיפוש העצמי], ופתוח וורסטילי ובעיקר קשוב למציאות סביבו. אולי בדמויות המראה האלו מתחיל, ואולי יסתיים, מסע החיפוש העצמי.

אם היה משהו הססני מעט אבל תופס וחזק ב"תומר והשרוטים" הוא הפך להתמסרות של ממש, ב"בדרך הביתה" והצצה המחושבת והכנה בו בעת שהיא סיפקה אל תוך חייו של תומר עצמו. נדמה לי שהימן הרוויח את הזכות לחטט לאחרים ביושר: "משפחות" היא הסדרה הכי מעניינת שעלתה כאן השנה, לא רק בגלל מושאי ההתייחסות המאד קולנועיים טלוויזיונים שלה, אלא בעיקר בגלל העין הרגישה והלא מתעייפת של הימן. [על היצירה הזו הפעם חתומים תומר ואחיו ברק], לעשיה המשפחתית הזו של שניהם הפעם, בתוך חקירת התא המשפחתי הישראלי על השוני שהוא עבר בעשורים האחרונים, יש כל הזמן תחושה של רפלקסיביות משכרת, זוג אחים, שחשף עצמו בסדרה משל עצמו, על עצמו, חוקר כעת אחרים או שמא ממשיך לחקור את עצמו?

כך או כך, אחרי אינטרודוקציה עמוסה משהו אך הכרחית להצגת הדמויות בפרק הראשון, האינטגראליות של יתר פרקי הסדרה עושים לי את זה לגמרי. יש משהו בגיבורים הפצועים, שהם לתפיסתי סוג של שכפול של האחים הימן עצמם ובראשם תומר, כמי שמקפיד לחשוף את עצמו בצורה גלויה יותר, חיטוט פנימי וחיצוני של מקורות יצירתם אם תרצו, של המוזות שלהם ושל זווית המבט שלהם על העולם. כמו מצאו לעצמם אחים נוספים או משפחות שבורות אחרות להסתכל בהן על עצמם, דרכן. ואנחנו מצופים למצוא כאן במשפחות גם את מקומנו שלנו כצופים או כגיבורים, זה נתון לגמרי לשיקולנו.

"משפחות "לא קלה לצפייה, היא בועטת, לא מתחשבת במיוחד בצופה והיא מביאה למסך אמיתות מדוייקות על אהבה, על בדידות אדירה שניתן להרגיש גם בתוך תא משפחתי צפוף ואוהב ועל דיוקן של המשפחה הישראלית החדשה, זו ששירי נעמי שמר יכולים וארץ ישראל שלמה כבר לא יכולים להיות פס הקול שלה. כשאומרים שהתא המשפחתי הישראלי משתנה, כך בדיוק זה נראה. החום והחיבה הם פעמים רבות מפלט לאין רגש, או לרגש רב מדי. שריטות של לב פצוע, מציאות כלכלית מורכבת, ציות לחומרים שמהם אנחנו עשויים והליכה אחר הלב, הופכים את כולנו בעצם לסוג של שחקני פורנו. על המסך או כצופים.

אני שמח על זה שיונתן אגסי על מנוע החשיבה השגויה שלו נכנס לי אל תוך הסלון כך, רציתי להבין אותו יותר, אני אוהב את דיוקנו הנוגע ללב של חולה האספרגר ומשפחתו שאהבתה לא יודעת גבול ועל קו הדמיון בין היהירות לחמלה אני מוצא את יואב זהבי נוגע ללב במיוחד, בדידותו של סער בלונדון היא מהקשות והנכונות שראיתי, כמו גם מנוע הפעולה של אם המשפחה המשמרת את זכרו של הבעל שפגע בה כל כך. בכלל, נדמה לי שאין לי מספיק סופרלטיבים למסע הכנות המרתק והכובש  הזה כל כך ש"משפחות" מציעה.

אם כולנו נאהבים על ידי משפחותינו, כיצד זה שאנחנו מותרים לפגמים? לחולשות ולבדידות? ממה אנחנו בורחים וממה בעצם לא ניתן לברוח לעולם. זה מרגש, זה מדויק, ובעיקר מטריד. מטריד בחוסר השקט שזה מייצר שכולו נובע מעשייה קולנועית משובחת וחסרת פשרות. כך זה נראה לפחות מבחוץ.

שאפו! לא להחמיץ.