לחצות את הגשר-Crossing the Bridge: The Sound of Istanbul -2005

סרטו של פאטי אקין Crossing the Bridge: The Sound of Istanbul 2005, במאי גרמני ממוצא תורכי, הוא שיר הלל מסובך ומורכב לעניין נושא הרב תרבויות וייצוג הקונפליקט המורכב בבסיס התופעה ודיון מעורר רגשות בנוגע לכישלונה או הצלחתה.

יש לדון ביצירה הזו מתוך התייחסות לקונטקסט ההיסטורי של תורכיה, שארית של מעצמת האימפריה העותומנית או מעצמה מודרנית חדשה?, תורכיה היא מייצג מעניין של תצוגת תכלית לעניין הדיון בנושא הרב תרבותיות. "הענק הישן" על גדות ה בוספורוס, כפי שנהגו היסטוריונים לכנותה. התעוררה בתחילת המאה העשרים אל עידן חדש אשר ניסה למזג את עממיה לאחד וליצור אלטר אגו חדש של הישות המזרחית העתיקה הזו.

אטטורק, מנהיג המהפכה האידיאולוגית שלה, ביקש להפנות את פניה של מדינתו אל המערב. אחת מן ההחלטות שלו השנויות ביותר במחלוקת,  בהקשר זה, הייתה להיפטר מן הכתב הערבי ולהכפיף את הדיאלקטיקה של השפה לכתב באותיות לטיניות.

להחלטה זו, הייתה משמעות אדירה בכיוון הגאופוליטי אותו תקבל תורכיה בעתיד, מדינה,  אשר יחסי האהבה שנאה שלה עם אירופה נמשכים מאז ועד היום. הרצון של תורכיה להפוך לחלק אינטגראלי מאירופה תוך כדי הקושי שלה לייצר זהות אחידה שלמה ומלאה כפי שהיה בחזונו של אטטורק מנהיגה המיתולוגי, נמצא בעיני ברצף תת התודעה של "לחצות את הגשר".

מה יוותר אם כן  בסופו של תהליך זה, תרבות אחת דומיננטית שלטת, והאם תורכיה יכולה להיות ישות שלמה אחת של עם אחד חדש? ולא אוסף שבטי של תרבויות ועדות.

הונת טוען במאמרו, "אתיקה של תביעה ונתינה" כי סולידריות, בכל אחת משתי הצורות הראשונות ההכרה ניתנת לאדם בזכות מי שהוא, פשטו כמשמעו, אם כי בכל אחת מהן זהותו מוגדרת בצורה אחרת ובמסגרת יחסים אחרים". נדמה לי כי סרטו של אקין מחפש לכל אורכו את הישות הסולידרית של תורכיה אך האם היא קיימת?. יתכן כי לתפיסתו של אקין היא נמצאת בעולם הרגשי של המוסיקה, אותו מביא אקין ליד ביטוי במהלך הסרט בתוך הדיון שהוא עורך בשאלת הרב תרבויות.

אקין מבקש להציג את הרבגוניות ואת מה שהוא רואה כסולידריות מוסיקאלית אשר מאחוריה שוכן ליבה המאוחד של המדינה המפולגת הזו מתוך בחירה מחושבת בשורת זמרים איקונוגרפיים לתרבות התורכית. כל אחד ואחת מהם מייצגים תחנות זמן תרבויות בעולם המוסיקה התורכית וזוכים לפופולאריות אדירה. דרך מסעו, המתבונן בעין רגישה במיוחד בעולם המוסיקאלי של היוצרים אותם הוא בוחן, ומגיש לאוזן המערבית, הוא מבקש לספר את סיפורה של הרב תרבויות של המדינה המזרחית הזו הנקרעת בין שורשיה האתניים לבין גישתם הפוליטית של מייסדיה של תורכיה המודרנית ושליטיה הפוליטיים.

לעניין דיון הרב תרבויות אל מול הלאומיות, מציג הסרט את הזמרת הכורדית הנפלאה, Aynur Dogan אשר שירתה ושירת עמיתיה בשפת אימם, כורדית, נאסרה בחוק מיוחד בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, אשר חוקק כחלק מן המאבק היצרי רב השנים של תורכיה במיעוט הכורדי ובשאיפתו העיקשת להתנתק מתורכיה לעצמאות מדינית. Aynur Dogan  מספרת בסרט על חטיפת המיקרופון בהופעותיה בעת שאיסור זה היה בתוקפו, ולתחושתה סולידריות על פי הונת, היא העובדה שכעת, שירתה, בשירות תרבותה הכורדית, אינה שקופה עוד עבור תורכיה, ולאומנותה, לזהות הפוליטית שלה כתולדה מכך, יש ממשות של ממש בהקשר זה.

אקין פורש את מסע הדיון שלו בהצלחת או כישלון הרב תרבויות של תורכיה בתוך מסעו המוסיקאלי. הוא מחפש את המאחד והשונה בתוך התרבות המוסיקאלית המגוונת הזו, כמו מבקש להביא עדות לגיוון תוך כדי שהוא משאיר את הדיון בהצלחה או בכישלון הרב תרבויות בתורכיה בידיו של הצופה. במיומנות גדולה של יוצר דוקומנטרי טוב, הוא אינו שופט את מושאיו, אלא מביא אותם לדיון ערכי בפניו של הצופה דרך אוזניו הנחשפות לטעמים וריחות הרב תרבותיות של תורכיה.

הוא עובר במסעו המוסיקאלי על פני יוצרים צעירים חדשים, המאמצים לתוך התרבות המוסיקאלית שלהם, ערכים מוזיקאליים של המערב, מתוך מוסיקת הפופ או הראפ וממזגים אותם אל תוך הבנתם המוסיקאלית שלהם והדרך בו הם מבקשים לייצג את עולמם.

מתוך דיון ער בשונה ובאחר, הוא הופך למייצג מעניין של תפיסתו של הונת באספקט התפיסה החברתית.

הונת כותב: " יש לראות כל אדם כמי שנמצא ברשת סבוכה של ומורכבת של יחסים מתמשכים עם אחרים ועם עצמו, שמנהל מספר התקשרויות חברתיות ופנימיות בו זמנית ונבנה דרכן כסובייקט ייחודי." גיבוריו של אקין, כולם חיים ברשת סבוכה זו, לא רק על רקע שירתם ואומנותם אלא גם על רקע קבלתם ורמת הפופולאריות שלהם בקרב קהלם.

החל מאמני רחוב ועד אייקונים נשכחים, כל גיבוריו של אקין, נלחמים על פרשנות עולמם ותפיסותיהם החברתיות בדרך היחידה בה הם יכולים לעשות, המבע המוסיקאלי של דעותיהם.

אם לאמני הרחוב המושפעים אפילו ממוסיקת ההיפ הופ האמריקאית וסופגים לתוכם את מה שניתן לכנות כמודרניזם מוסיקאלי", אקין לא זונח גם את מה שמכונה הייצוג ההיסטורי הקלאסי של המוסיקה, הוא מגייס לצורך כך את Müzeyyen Senar  , זמרת תורכיה קלאסית שמשך הקריירה שלה מעל ל 70 שנה, וכל אופן הייצוג המוסיקאלי שלה אומר מסורת.  בסיפור הקונצנזוס של כוכבותה, דעיכת הפופולאריות שלה ותחייתה המחודשת בזיכרון המוסיקאלי התורכי גלומה גם מחזוריות חיי הדיון ברב תרבויות של תורכיה.

הונת קובע במאמרו כי "ככלי פרשני פענוח וחשיפה של ממד עומק מוסרי חבוי, ואולי אף לא מודע- שהונת מכנה אותו דקדוק מוסרי- של מאבקים חברתיים כנובעים משלילת הכרה ולכן כמוסריים ביסודם מאירה את הדינמיקה של הקונפליקטים החברתיים".

בתהליך ההתרה והאימוץ מקונצנזוס של Müzeyyen Senar , טמונים יחסי האהבה שנאה של תורכיה עם ההיסטוריה שלה, ועם השאלה לגבי עתידה החברתי והפוליטי. האם תבחר לאמץ אי אלו מן הערכים החברתיים שלה אשר יישאו חן בעיני מדינות האיחוד האירופאי על מנת להתעמת שוב עם שאלת אימוצה של המדינה הגדולה אל האיחוד האירופאי, אחת מן השאלות הפוליטיות הלא פתורות של שלושת העשורים האחרונים בפוליטיקה העולמית של איחוד ויבשת שאין להם עניין בה, אך הם זקוקים לה, ומן הצד השני מדינה בעלת תרבות ומורשת מפוארת שיש לה רצון לשמור עליהם מצד אחד אך מאידך היא משחקת על גבולות ההכרה הבין לאומית, מתוך אותו רצון העומד ביסודה של תורכיה המודרנית, כמדינה הרוצה בכל כורחה להפוך לחלק מן המערב.

האם דחייה של הישן, הטוב והמסורתי, היא חלק הכרחי מדיון אימוץ זהות חדשה, והאם אימוצה מחדש וההיזכרות של הקהל באיכויותיה של Müzeyyen Senar   ומה שהיא מייצגת עבור הזיכרון הקולקטיבי היא למעשה סוג של הודאה מוסיקאלית בכישלון הרב תרבותיות?.

אקין מחפש ומנסה להצביע כמיטב יכולתו בפני הצופה על השונות והוורסטיליות של התרבות התורכית ועל גווני הרב תרבויות במדינה דרך המוסיקה מתוך הצגת ארסנל מוסיקאלי עשיר, בעל היסטוריה, נוכחות וסיפור הגלום בתוכו.

האם הוא מצליח למצוא את הגורם המאחד או השונה בתוך התרבות הזו?. האם לקונצנזוס יש חשיבות של ממש בתוך העולם המוסיקאלי והאם יש למונח קונצנזוס חיים בתוך ערך הרב תרבויות?.

על השאלה הזו הוא מנסה לענות על חיפוש אחר מכנה משותף בדמות של פופולאריות וייצוג של אמן המצליח לחדור או להיות ממוצב כאמן על. מי שזהותו המוסיקאלית נוגעת בכולם ללא יוצא מן הכלל. לא בכדי הוא בוחר לסיים את המסע המוסיקאלי בדיון הרגיש שלו ברב תרבויות על ידי שיר של

הזמרת Sezen Aksu, אחת מן הזמרות האחרונות החותמות את סרטו, כמו נותן לה מקום כסוג של סיכום לדיון שהוא מבקש לעורר בסרט.

"מעולם לא העברתי תחנה ברדיו או כיביתי אותו כאשר הושמע בו שיר של Sezen Aksu" אומרת בקביעה נחרצת אחת מן הצעירות המרואיינות בסרט לפני הצגתה של הזמרת.  הוא מוסיף שורה של נוספת של מרואיינים צעירים שגיל כולם מפתיע במיוחד והדבקות בה הם אוהבים את המבע המוסיקאלי של הזמרת- מוחלטת ואבסולוטית. בתוך כדי כך הוא מפרשן את סגנונה המוסיקאלי של הזמרת ילידת 1954, שגילה גבוה בהרבה מאלו של מעריציה הצעירים, ככה המשלב את הסגנון התורכי הקלאסי ואת מוסיקת הפופ.  Sezen Aksu, כך מפרשנים הצעירים המרואיינים על ידי אקין, שרה על החיים. הם מוסיפים.

כלום יש גורם מאחד בתוך רב תרבויות? האם ההערצה חותכת הגילאים והנאמנות של המעריצים למי שמספרת את סיפור חייהם כפי שהם תופסים אותו, הוא התגלמות רעיון הסולידריות כפי שמציג אותה הונת?  האם דרך המבע המוסיקאלי הופכים הם עצמם לסובייקט הייחודי, כפי שמגדיר אותו הונת.

אקין טורח ומקבע את הסטטוס של הדיווה הגדולה של הזמרת התורכייה. לפני הצגתה, כמו הצגת ממשות הכוכבות שלה, היא חלק מסטטוס העל שלה.

העובדה כי הוא בוחר לסיים את הסרט במי שנתפסת כסוג של קונצנזוס של ממש בקרב בני עמה, מעידה, לתפיסתי, יותר מהכול על כישלון הרב תרבויות במדינה הצבעונית הזו, תורכיה, שכן, לתפיסתי, מתוקף הגדרתו, סטטוס קונצנזואלי שכזה, מתעמת עם הגדרת הרב גוניות שהיא בבסיס הגדרת המונח רב תרבויות. ה

מוסיקה של Sezen Aksu, שילוב של נגיעות פופ עדינות, השענות על מורשת מוסיקאלית של זמרים קלסיים ותיקים ממנה, ומיקומה בלב התעשייה המוסיקאלית כמי שמייצגת את כולם, והיא מעל לכל, הופכת אותה לסוג של מייצג ראווה לכישלון או להצלחת התפיסה הרב תרבותית בתורכיה של ימנו אנו. זאת כדאי להשאיר לעין המתבונן במציג.  אך היא מאגדת בשירתה שיר של מדינה, שככל שהיא מתאמצת יותר ויותר למזג אליה את עממיה, ולמרכז את תפיסותיה הפוליטיות ולמערב אותן, מוצאת את עצמה נקרעת שוב ושוב אל תוך אותן דילמות גאו פוליטיות שייצוגן המוסיקאלי כאן בסרט הזה הוא אלגוריה מרתקת לחוסר השקט הפוליטי התמידי המעוגן באישיותה של מדינה זו.