דיאנה-2013- Diana

"אתה הולך לראות את הסרט הזה על דיאנה היום?", שאלה אותי אימא שלי. "כן" עניתי, "את יודעת שממש אהבתי אותה". "אני יודעת, אבל בשביל מה. כל החיים שלה היו מצולמים הרי, והכול כבר ידוע". היא ענתה. בפער הזה שבין התשובה שלה, לניסיון של הסרט הזה לתת לנו הצצה אל מאחורי הקלעים של חייה של האישה המפורסמת ביותר שידע העולם בעשורים האחרונים, טמון ככל הנראה הכישלון האמיתי של הסרט,  שכן זו אכן הייתה אחת מן הדמויות האיקונוגרפיות ביותר שידע העידן המצולם של מאה השנים האחרונות, ומי שחייה האישים שלה פרצו שוב ושוב מבעד לעדשות אלפי המצלמות שאפפו את חייה. כמה באמת מעניין אותו כצופים לדעת דווקא במקרה הזה את מה שלא ראינו ולא מתקיים בזיכרוננו, בקשר האינטימי לכאורה שחשבנו שיש לנו עם הנסיכה המנוחה.

נדמה לפעמים שעל מנעד הרגש של דמותה של דיאנה, לא היה תו  או מיתר כזה או אחר שלא נחשף לציבור. היא הייתה עצובה בראשית נישואיה אל מול הטאג' מאהל, זוהרת אחרי פרידתה מהנסיך צ'ארלס או חומלת בשדה מוקשים. היא מעולם לא הצליחה או לא ממש רצתה לברוח מעיון ומניתוח של מיליונים אחרי תווי פניה ותחושותיה בכל צילום וצילום שלה אשר פורסם. רבים מאותו צילומים נותרו חקוקים בתודעה של כולנו.

נדמה לי שכל טעות אפשרית נעשתה בסרט הזה. כגודל משקלה של דמותה של דיאנה, כך גודל הציפיות אולי מיוצריו? אבל מעטים הסרטים מהז'נאר הזה על חייהם של אנשים שעשו כמות גדולה כל כך של שגיאות בבחירות היצירתיות שלהן.

הבחירה להתמקד בשנותיה האחרונות של דיאנה לאחר גירושיה מצ'ארלס היא אולי הבחירה הטובה היחידה שעשה הסרט, שכן קשה לסרט קולנוע לסקור חיים שלמים, ובמקרה שלה הנתון העלילתי של חייה תמיד משלים את עצמו על ידע הידע של הצופה, אבל בתוך אותן שנים, לספר את סיפורו של הרומן שניהלה עם מנתח לונדוני ממוצא פקיסטני שהיה לא יותר מאשר סוג של אפיזודה בחייה הוא כבר בחירה אומללה ראשונה. גם אם יש ממשות בסיפור הזה, הרי שהוא לא באמת מעניין איש מכיוון שלא צולם, לא דובר דיו והחשאיות שאפפה אותו [אם בכלל התקיים] היא ארון הקבורה המרכזי שלו כעוגן דרמטי לסרט על אישה שסך חייה היה רב הרבה יותר מרומן כזה או אחר.

שום דבר בסרט הזה לא עובד, גם לא העובדה שבמסגרת מסע הקידום לסרט בחרו מפיציו לשים בחוסר טאקט כרזה של הסרט בפתח המנהרה הפריזאית בה נהרגה הנסיכה.  נעמי ווטס אף פעם לא הצליחה להפוך לכוכבת מספיק גדולה. והיא ללא ספק חסרה את הכריזמה לגלם את דיאנה. [צפו בטריילר של חברתה ניקול קידמן המגלמת את הנסיכה גרייס ממונקו ועמדו על ההבדל הקטן שנקרא כוח הכוכבות]

ווטס לא רק שאינה דומה לדיאנה בחיצוניותה ומשדרת סוג של מראה עכברי גם אחרי שעות של איפור מוקפד, אין לה אפילו שביב מן הזוהר שהיה לדיאנה, גם נייבן אנדרוז ["אבודים"], אחד מן השחקנים החלשים ביותר בסביבה בשנים האחרונות, הוא בחירה מוזרה במיוחד למאהב קולנועי בדמות הרופא הפקיסטני. איך קרא בעצם שנייבן אנדרוז מקבל כל תפקיד פקיסטני פנוי?

הבחירה לספר את מה שהיה סמוי מן העין הציבורית במידה רבה היא אולי השגיאה החמורה ביותר של הסרט הזה, שכן בחייה של האישה המפורסמת ביותר בעולם, מה שלא צולם, לא באמת עניין איש. הזיכרון הקולקטיבי של כולנו מלא בתמונות וברגעים חזקים במיוחד, שהקולנוע, וכל מאמץ שיעשה, לא יוכל לחקות אותם. הקמפיין שניהלה הנסיכה המנוחה שנועד להבטיח פינויים של שדות מוקשים ברחבי העולם או חולי האידס אותם ביקרה ברחובות לונדון החשוכים היו מחוות של לב גדול וענק שפעם בתוך אישה שככל הנראה פחות הוטרדה מאחרים ממה שמישהו חושב עליה, ומיטב היחצנים לא יכול היה לחשוב עליהם, מה היתרון היחסי של סרט קולנוע שמשחזר סצנות כאלו? מהו הערך הדרמטי שלהם בעוד התמונות נמצאות בכל מקום. מאומה, זהו התשובה היחידה. הסרט לא מצליח אפילו למלא את הסצנות של מרדפי הצלמים באופן משכנע במספיק ניצבים על מנת שידמו להמוני הצלמים שרדפו אותה בכל צעד ושעל מחייה.

הניסיון לשחזר את הראיון האלמותי של דיאנה עם מרטין בשיר הוא הקטע מורט העצבים ביותר בסרט, כיצד הופך אחד מראיונות הטלוויזיה השערורייתיים ביותר שידע עולם הדוקו-סלב לסוג של תוכנית בידור עולב ליגה ז בכזו קלות.

זהו סרט מיותר, הוא לא מספר שום דבר חדש ולא מעצים שום חוויה קיימת של זכרון לגביה של דיאנה. למי שמתגעגע אליה, יוטיוב יספק חלופה נהדרת, היא נוכחת בו בכל פינה וככלל, יש מקומות שלקולנוע אין מה לבקר בהם. חייה של הנסיכה "דיאנה" הוא אחד מהם. המציאות הייתה פשוט מעניינת יותר מכל מה שניתן היה לדמיין או לשער ושם באמת הייתה עלילת בת זונה כמו שאומרים.