פאות קדושות

אני יודע, זה לא סרט, אבל הי, זה הבלוג שלי כאן. תקראו, רשום למעלה, גם "דעות", אז קחו את הבלוג הזה במסגרת הזו. "פאות קדושות" הוא המופע שלא תרצו להחמיץ בשנה הקרובה.

מופע דראג טוב, הוא לא רק גברים לבושים בבגדי נשים. הוא הרבה מעבר לכך. מי שאוהב מופעי דראג יודע שהם יכולים להיות עוקצניים, חדים מאד ויש להם יכולות לגלם בתוכם הרבה מאד ביקורת חברתית ולסייע לשבור קונוונציות והלכי רוח סטגנטיים.

דראג טוב לא מתחנף לקהל, הוא עוקץ אותו. מאיר "תחנות תרבות" , צובע אותן מחדש, גורם לכם לחייך אבל גם מנסה תמיד לומר משהו. המופע החדש של ציונה פטריוט | טלולה בונט | קיארה דופלה | דיוה די- הוא בדיוק כל זה.

לא רק שהוא מושקע מאד, הוא נטוע במיטב המסורת של מה שדראג משובח מבקש לעשות ולאמר, תוך כדי שהוא מתכתב עם חוקי הז'אנר בצורה מושלמת: אנחנו נצחיק אתכם את דמעות אבל תוך כדי גם ננסה לומר משהו על מה שאנחנו תופסים כחשיבות עצמית גדולה מדי של אותם הרגעים הזנוחים בתרבות הפופ שכולנו אוהבים כל כך לאהוב.

בתוך קו עלילה שמציג את כל הגיבורות על תכונותיהן המרכזיות, הצופה במופע נכנס למסע ציוני סמי גלותי שקווי המתאר שלו הן אותן הדמויות, הסבתות, או האימהות לאורך השנים, קרי לאורך חייה של המדינה כמו רוצה לאמר- לכל דראג טוב חייבת להיות בארון סבתא או אימא עם תכונות שעזרו לו להיות כאלו והביאו אותו עד הלום.

הבחירה בקו הזה היא לא רק ממזרית, היא גם משרתת את ההיגיון העלילתי לכאורה שטמון בהצגת כל אותם רגעי תרבות משושנה דמארי ועד לדנה אינטרנשיונאל כסוג של התפתחות אבולוציונית של עוד מאותו הדבר: דמויות בידור עם חשיבות תרבותית איקונוגרפית,  ונפיחות של חשיבות עצמית באותו סדר הגודל.

"פאות קדושות" מסייע לשים בפרופורציה המון רגעים בתרבות הפופ כאן תוך כדי שהוא מצביע על חולשות או גדולה של אותם הקטעים, הוא יסייע לכם להבין למה אתם כל כך אוהבים אותם ובמקביל מה פגום באהבה הזו ועל איזה חלל ריק בדיוק היא מצביע, לרוב החלל הזה נמצא בפער בין רמת החשיבות העצמית  של אותן הדמויות מושאי ההערצה לבין משקל הסגולי בפועל של הקטעים הללו.

יש למופע הזה שני שיאים גדולים בעיני [מה שלא יפריע לכם לעשות במכנסיים גם משאר הקטעים האחרים] ,אבל הם מסבירים בצורה טובה במיוחד, למה דראגיסטים יודעים בדיוק מה הם עושים ומה הם מבקשים לאמר תוך כדי שהם מצחיקים אתכם עד דמעות. הקטע הראשון שמור להצגתו של קרב הדיוות הגדול של שנות השמונים, בין ירדנה ארזי לעופרה חזה. מי שראה את קאלט היו טיוב "מי ירה בירדנה" יזהה מיד את הרפרנט של הקטע המבריק הזה. תוך כדי תצוגה של הלהיטים הגדולים של השניים ותמלול מדוייק של ראיונות שנתנו שתי הדיוות באותה התקופה, אתם לא רק צוחקים עד דמעות אלא מקבלים גם שיעור הולם במה היא בעצם חשיבות עצמית מוגזמת של אנשי תעשיית הבידור בארץ. הפעם השניה שזה קורה, היא בקטע שבו מתמללים שוב את אחד מן הראיונות המפורסמים של ריטה, [דיווה בעלת חשיבות עצמית באוקטבות עוד יותר עצומות,] מיד לאחר גירושיה מרמי קליינשטיין. אין כמו קטע דראג טוב בכדי לתפוס מה כל כך אלמותי בראיון ההוא שנתנה ריטה, מה כל כך פלסטיק בו ומה כל כך העמדת פנים בו וגם אם אתם לא חושבים כך- אתם מקבלים כאן את הבחירה להבין מדוע הוא כל כך שולי ובו בעת נצחי בחשיבות שלו לאוהבי תרבות הפופ.

גם אם יש צורך להדק מעט חלק מקטעי הקישור של המופע, מדובר בערב שהוא חוויה על גבול החתרנות ובהרבה מאד מקומות מרגיש כמו הדבר שמשתתפיו חלמו ורצו לעשות במשך שנים של הופעות רעועות יותר ומלאות תוכן פחות במועדונים בעיר.

כשדראגיסט טוב מקבל את רגע התהילה שלו, מובטח לכם שהוא ימצה אותו עד הסוף וכך המופע "פאות קדושות" נראה. שעה פלוס של הנאה אדירה, שגם אם לא תרצו לנתח אותה באופן מושכל היא תהיה הערב הכי לי FUN  לי FUN  ליFUN שיהיה לכם מחוץ לבית השנה.

כל פסיק במופע הזה זועק השקעה וחשיבה, החל בתלבושות וכלה בנאמברים ובאיך שהם מוצגים ומשוחקים אל תחמיצו, זה פשוט יעשה לכם טוב על הלב ותלכו לישון באותו הערב עם חיוך ענק.

קצת קרדיטים כי מגיע כאן כמובן:

ארבעת המופלאות: ציונה פטריוט | טלולה בונט | קיארה דופלה | דיוה די

בימוי: אמיר פרישר גוטמן
כתיבה: שלמה משיח
כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק
עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן
פאות ותלבשות: אלה קולסניק ודני יאיר

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער
תפאורה ואביזרים: בתיה פיק