אני מודה שזו לא בעיה ממש מיוחדת לגרום לי להתאהב בכל סרט ניו יורקי. חורף שנת 92 בו כיכבתי שם בתפקיד מובר גרם לי לאהוב את העיר הזו עד ללא קץ.
הסרט הזה המעלה על נס את סיפור הידידות המופלא בין שוטר ניו יורקי הלוקה בשבץ [רוברט דה נירו] לבין מלכת דרג רגישה במיוחד, אותה הוא מתעב והמתגוררת מולו- והוא ללא ספק מה שכדאי לכנות דרמה קומית קטנה ומעולה.
דה נירו, שנדמה שהוא מפסיק כאן להלחם בסימני הגיל המתקדם, מגלם במומחיות כהרגלו את תפקיד השוטר הלוקה בשבץ ובאופן די אמיץ מציג את עצמו בצורה נלעגת למדי. הוא משאיר את המסך ,להפתעתי הרבה, לשחקן מוכר ואני מניח שמעתה בעל סיכויים רבים להפוך למוכר עוד יותר בשם
סימור פיליפ הופמן.
חדי העין שבינכם יזכרו בוודאי את הופמן מסרטים כגון בוגי נייט ומגנוליות מתפקידי משנה קטנים ומופרעים במיוחד. האמת היא שצורתו הגמלונית והמגושמת היא ללא ספק משהו שנחרט בזיכרון בקלות גם אם לא זוכרים את שמו.
הופמן מנצל את הזדמנות הפז הזו- מלכת דראג החולמת לממן לעצמה ניתוח לשינוי מין דרך לימודי שירה ובונה את אחת הדמויות הקאמפיות המשעשעות ביותר של העשור.
מה שנראה בתחילה כסוג מסויים של אובר אקטינג הופך במהרה לאחת מהופעות המשחק המרשימות שראיתי השנה.
לסיפור העלילה מתווסף גם שוד מסתורי שסכום גדול נעלם בתוכו וזהו טריגר מצוין לכל אורך הסרט המאד רגיש הזה, ומונע מנושא הסרט להפוך לסיפור שיקומו המופלא של רדפורד.
למרות שנדמה כי המסר של הסרט, היכולת לאהוב את השונה והאחר, לקבל אותו ולהבין, הוא מסר שנלעס מעט –הרי שבכל פעם שהוא מועבר דרך סיפור טוב הוא מרגש כאילו נתקלת בו לראשונה.
דה נירו בתפקיד השוטר המתבודד לומד לאהוב את כל מה שהוא נגעל ממנו בחייו הקודמים "הבריאים" לכאורה.
ההומור הקאמפי לא נפקד מהסרט אבל יש תחושה טובה שהכל נעשה במינון נכון, השירים , הג'סטות והקסם הניו יורקי האפל. זה שהעיר הגדולה הזו היא בעצם המקום המרתק ביותר בעולם לחיות בו.
כל אלו מופעים בסרט בדיוק בכמות הנכונה ומשכנעים אותך, כמו שקולנוע טוב יודע לעשות שככה בעצם נראים החיים במקום אחר- טוב הרבה יותר.
Generika Viagra Erfahrungen viagra vs cialis Cialis Acquisto Forum Generic Viagra For Woman
Cialis 5mg Schweiz cialis with dapoxetine Levitra Quito Flagyl buy accutane singapore