בעולם בדיוני, ניטלת מאיתנו היכולת להרגיש, לכאוב, לאהוב או להתעצב.  שליטיו של אותו עולם הרוצים בטובתו של המין האנושי מחליטים לוותר על המנעד הרגשי האנושי כסוג של פתרון להצלתם של בני האדם ולדאוג להמשך שרידותם. נמצאה הסיבה לצרות הרודפות אחר המין האנושי: אותה יכולת שהופכת את האנושות למעניינת כל כך היא זו הנמצאת גם בבסיס לכל צרותיה.

נשמע מעניין?, תודו, כך חשבו לא מעט אנשים על רב המכר של לואיס לוארי,  שאך טבעי הוא שמצא את דרכו לקולנוע. אין כל כך הרבה סרטי מדע בדיוני שיכולים להתהדר באייקון דוגמת מריל סטריפ בתפקיד מרכזי, למיטב זיכרוני, זהו היחיד.

"When people have the freedom to choose…they choose wrong." הוא אחד ממשפטי המפתח של דמותה של סטריפ המשמשת ככוהנת הגדולה והחכמה של אותו עולם אבוד. והוא נשמע כמו שורת פתיחה נהדרת של ממש לתפקיד יוצא דופן עבור האייקון הפילמאי הענק שהיא, אך גם נוכחותה שלה בו לא מסייעת לסרט להמריא..

למרות שתושבי הכוכב מוותרים באופן מודע על היכולת להרגיש, ומחלקים משימות או הסמכה לתפקיד או עיסוק לכל תושביו, הם מתעקשים להעסיק בתוכם דמות שתפקידה הוא לאצור את הזכרונות ואת הרגשות אצל אדם אחד המכונה "המעניק" על מנת שיוכלו להמשיך ולהחזיק בחוכמה האנושית במידה ויצטרכו אותה, כמו מודים בעצמם בכישלון הברור של המבנה התמטי של חייהם.

בתפקיד המעניק, ג'ף בריג'דס שגם הפיק את הסרט הזה ובתפקיד הצעיר הנועד לרשת את תפקידו, Brenton Thwaites שחקן אוסטרלי אלמוני צעיר עם מנעד מרשים שנדמה שהוא בדרכו להפוך לכוכב על לפחות על סמך ההופעה הנהדרת שלו בסרט הבעייתי הזה. את הזווית הישראלית מספקת הודיה ראש, סוג של ילדה כוכבת שאמורה להיכנס לנעליה של נטלי פורטמן[פורטמן יכולה להישאר רגועה בשלב הזה].

בסאב טקסט של הסרט הזה הוא מהווה מעין כתב אישום כנגד הפסיכיאטריה והיכולת שלה לנתב, למזער או להפחית את עוצמת הרגשות שהיא חלק מהמנעד האנושי. כל תושבי הכוכב מזריקים בכל יום "תרופות" אשר נועדו לנטר אותם רגשית. ברגע שהם מפסיקים לקחת אותם, הם מתחילים "להרגיש". האמירה, ברורה, וגם אם היא לא ממש מעודנת, הרי שהיא מעניינת ובהחלט שווה דיון מעמיק, אבל "המעניק" לא מצליח לעשות זאת. [מישהו אמר סיינטלוגיה?]

על פניו, כמעט כל אלמנט בסרט הזה מרתק, החל בסיפור עם השלד העלילתי הברור והאמירה שלו, אבל הביצוע הרשלני של פיליפ נויס, הבמאי, דומה מעט למנטרה של הסרט, הוא אדיש, חסר קצב ובעיקר מתקשה לרגש את הצופה ולתת לו את נקודת החיבור הרגשית הראויה על מנת לצרף אותו למסע הקולנועי של הדמות הראשית להחזיר את היכולת להרגיש לתושביו של הכוכב האבוד. נדמה שגם תקציבו הצנוע יחסית של הסרט, כ 25 מליון דולר בלבד, לא סייע ליוצריו לברוא הרגשה של עולם אלטרנטיבי בעל חזות מושכת ואטרקטיבית דיה, על מנת שנאמין כי הוא אכן קיים, דוגמת העולם המרהיב של "אילסיום" שובר הקופות הבדיוני של הקיץ שעבר למשל.  תושבי הכוכב הזה כך נדמה פשוט חיים בבית אבות גריאטרי חסר יחוד, בדיוק כמו חייהם, וגם אם זו החלטה אומנותית, הרי שקולנועית היא משעממת מדי.

"המעניק", הוא סרט שרצוף בכוונות טובות, אבל מתקשה לספק את הסחורה. יש יותר מדי שאלות עלילתיות אשר נותרות בו ללא מענה לגבי תושביו של הכוכב הדמיוני, ומשהו בהתנהלות האדישה של תושביו כמו גם המרדף אחר הרגש הנעדר מתוך חייהם חסר את הברק הקולנועי הדרוש.

ועדין, הגם שזהו כישלון מפואר הוא עומד בהגדרה של כישלון שראוי לדבר או ולצפות בו, בעיקר אם אתם חובבי ז'אנר סרטי המדע הבדיוני, שכן לפחות בבסיסה של ההחמצה הגדולה הזו, עומד סיפור שהוא על גבול המבריק. גם אם זהו עוד מקרה של ספר משובח שהופך לסרט רע, נדמה כי הרע הזה עדיף על כמה מסרטי עונת המלפפונים הנבובים של הקיץ הזה.