יונה

בהקרנת הסרט בה נכחתי ישבה שורה שלי נערים שמאנו להיפרד מחופש הקיץ וניכר היה בהם שפשוט חיפשו מקום באחת מן ההקרנות לסרטים ישראלים בעשרה שקלים ביום הקולנוע הישראלי ולסרטו של ניר Yona1111ברגמן "יונה" פשוט נשאר מקום אחרי ש"אפס בהתנהגות" ככל הנראה התמלא במהירות. זוהי סתם השערה שלי, יתכן שאני עושה להם עוול, אבל כשאחת הנערות פלטה בסיומו של קדימון המהלל את הישגי הקולנוע הישראלי, "מי זה?" למראה תמונתו של שייקה אופיר שריצדה על המסך, הרשתי לעצמי להניח שגם את יונה וולך ז"ל היא לא הכירה. זה בסדר גמור אמרתי לעצמי, החיים כבר לימדו אותי שאתה לא "חייב" להכיר את יצירתו של שחקן כזה או אחר, אתה פשוט צריך להיות רספטיבי ולרצות בכך.

"יונה" של ניר ברגמן הוא יצירה שציפיתי לה, בעיקר מכיוון שרציתי לראות כיצד יטפל הבמאי המוכשר והמוערך הזה בסיפור חייה של וולך ברמה העלילתית. את הכלים הקולנועים ואת הרגישות לטפל בסיפור הוא כבר הוכיח מזמן שיש ביכולתו.

וולך פרצה לתודעה הישראלית באופן קונצנזסואלי ,  די בסמוך למותה. הגם שהייתה יוצרת מוכרת ומוערכת, הרי שאלבום משירה שהלחין אילן וירצברג שכלל להיט ענק כמו "שקט" או "לא יכולתי לעשות עם זה כלום", הביאו אותה ובעיקר את סיפור חייה המרתק אל תודעת הציבור הישראלי כאילו בלילה אחד. וכן, זה היה הערב שלאחר הראיון שנתנה ב"סיבה למסיבה" המיתולוגי עם רבקה מיכאלי או מי שלא הנחה את התוכנית שבה היתה, אבל וולך, בשיער העורב השחור סימרה מדינה שלמה למי שהיא וליצירתה רק בשביל להתפוגג זמן קצר לאחר מכן בשל מחלת סרטן השד שפשטתה בה ושבה לא טיפלה במכוון.

כשאני נקרע בין שתי האהבות הגדולות שלי בשירה העברית, יונה וולך ודליה רביקוביץ, ברור לי שדווקא סיפור חייה וולך הוא קולנועי יותר בעליל. השיגעון, המאהבים, הטוטאליות שלה היו סקסיים וקיצונים הרבה יותר מאשר זו של רביקוביץ ז"ל בעלת האישיות העדינה והמופנמת. לא רוצה לומר שזו של וולך לא הייתה עדינה, מי שקורא את שירה יכול לחוש בשבריריות המחשבתית והרגשית הגדולה שלה, אבל חייה שלה, בהחלט נשמעו כמו טלנובלה הממתינה להפקה.

ברגמן הוא לא הבמאי הנכון לטלנובלות, הוא הבמאי הנכון לספר סיפור של ממש ועל פני השטח אין "בעיה" לכאורה בהצגה הנראטיבית של דמותה של וולך, אבל במקביל יש בעיה קשה בבחירה התסריטאית שלו להתמקד בהצגת דמותה של וולך דרך האישפוזים והשיגעון כדרך ההצגה הראויה ביותר לדמותה של האישה המורכבת הזו.

קשה שלא לחשוב בהקשר הזה על הביוגרפיה המעולה של וולך שכתב יגאל סרנה. זהו אחד מן הספרים המרתקים שקראתי כאן ועיקרו הוא ה"איך", כיצד לספר את דמותו של האחר באופן שתוכל לחוש את חייו וממש כמעט לקחת חלק בהם. סרנה מצליח כמעט בכל המקומות שבהן ברגמן כושל. יש ססגוניות וקיצוניות בחייה של וולך שאינם באים לידי ביטוי בסרטו, בעיקר מכיוון שעוד סצנה אחת בבית משוגעים לא תצליח להביא את מורכבותה של הדמות הזו לידי פענוח קולנועי, או לידי פיצוח מציאות הווית הקיום הסוער שלה. זה מרגיש שחוק ולא מספק.

ברגמן בוחר בחירה אמנותית אמיצה אחת, שמאד דיברה אלי בסרט הזה. הוא אינו מתעלם מהשירים. ממה שהם אומרים ומהעוצמות הממגנטות שלהם. הוא משלב רבים מהם במהלך הסרט, בהקראה על ידי דמותה של וולך, או באמצעות וויס אובר. זו בחירה שיכולה להבריח צופים, את שורת ילדי החופש הגדול שלידי, היא דווקא הקסימה. רמת הקשב הנמוכה שלהם לאורך כל הסרט התחדדה דווקא בכל פעם שאחד משיריה של יונה שולב בסרט. כפי שהוא, עירום וחשוף והציג את אחת המאהבות הגדולות של השפה העברית שהיו כאן.

הסרט מצליח לתפוס רק באופן חלקי את דמותה לטעמי, אבל בו בעת מעביר יפה את רוח התקופה בה קרב השירה העברי המודרני היה "חשוב" באופן שלכל מי שלקח בו חלק נדמה היה שאין דבר חשוב ממנו. לא נפקדות ממנו יצוג דמויות כמו של גבריאל מוקד, יאיר הורביץ ואחרים מאותה התקופה בה הבוהמה התכנסה לתוך עצמה ברמת חשיבות עצמית שלא נפלה מאלו של משתתפות "מעושרות" היום, הם באמת האמינו כי ליצירה עצמה, או למי שהם בתוך עיצוב מסגרת התרבות הישראלית החדשה יש משקל אדיר, כמעט גדול יותר מזה של החיים עצמם.

מילה טובה מאד על נעמי לבוב, בתפקיד הראשי של יונה וולך, במסגרת התסריטאית הלקויה בה היא עובדת היא מצליחה למרות הכל להעביר משהו מרוחה של וולך. בהופעה מדודה ויפה שיכולה הייתה בקלות רבה להפוך להופעה קלישאית, היא מרתקת וקולעת בהצגת הדמות, אבל גם זה לא מספיק לרתק. הכתפיים שלה, רחבות ככל שהן במפתיע אולי, ככל שהן מתגלות לאורך ההופעה המרשימה שלה, היא עדין לא מצליחות לתת לסרט הזה את התנופה והעניין המספק לצופה או "לסחוב" אותו, גם לא באמצעות הדרך בה היא מגלמת את וולך. יותר מדי דברים פועלים כאן נגדה. אם משהו יישאר זכיר מן הסרט הזה, זו תהיה דווקא היא. הסרט עצמו יישאר במחוזות החמצה קולנועית, אבל מזן ההחמצות המכובדות.