בין כוכבים-2014-Interstellar

בעולם אשר משאביו התדלדלו עד דק, משלחת של חוקרים אמיצים יוצאת לחקור אחר אפשרויות אחרות, להתמודדות עם המחסור המצמית של תושביו. אם זה נשמע לכם כמו עוד תוכן מתיש של סרט MV5BMjIxNTU4MzY4MF5BODI3MjE@._V1_SX214_AL_מדע בדיוני, כדאי שתחשבו על כך שוב, סרטו של כריסטופר נולן עוסק דווקא בדיון [אחר] המעניין ביותר לאדם ובו בעת יתכן שאולי המרתיע ביותר: הזמן ומשמעותו בחיינו. המבנה התמטי הסיפורי במקרה של נולן הוא רק תירוץ עלילתי להנעה. יש יאמרו אפקט המגאפין [מונח שטבע היצ'קוק על מנת לומר, מאום, כלום, רק קטליזטור עלילתי שלאיש אין בו עניין של ממש בהמשך].

זוהי אולי הנקודה המפתיע ביותר בסרט הזה מהבחינה העלילתית שכן מהר מאד הוא תופס ממדים של אפוס רב מימדי של ממש המעלה שאלות קיומיות מרתקות ומעמת אותנו עם קשת הרגשות והצבעים האנושית המתקיימת כולה אל תוך תפיסת הזמן הזה שלנו, מה אנו עושים איתו, עם חיינו, ועם העובדה שהוא חומק מאיתנו כל הזמן באופן שנתקשה לנצח אותו.

הגם שמדובר ביצירה ארוכה הדורשת סבלנות של ממש מכל צופה קולנוע עכשווי ואף מתאגרת אותו בשל אורכה, [מה שבטוח נולן עצמו, "לקח את הזמן" והסרט עצמו אורך כמעט שלוש שעות תמימות]. היא שובה אתכם בסוג של קסם איטי שיהלך עליכם.

יש משהו בדיוק על מרחב הזמן, על משמעותו, על מגוון הצבעים שהוא מכיל לגבי הקיום האנושי ודרך הדיון של נולן בו שמצליח להמריא ביצירה האפית הזו שבחלקים רבים שלה היא מרגשת. מרגשת מאד אפילו. העולם הויזואלי שלה מרתק וקשה להימנע מהשוואות עם "כוח משיכה" המצויין ששלט שנה שעברה באקרנים ושלא לתהות כיצד זה הפכו סרטי המדע הבדיוני "החדשים" לסוג של קרקע מוצלחת כל כך לדיונים אינטלקטואלים מורכבים ועדינים על משמעות החיים.

כן, יש איזו מידה של טרחנות תיאורטית בחלקו של הסרט, והיו מי שטענו שהוא צריך היה להיות קצר יותר, אבל זו טעות, זוהי יצירה קולנועית שלמה מאד, מלאה מאד ובעלת חזון פילומגרפי מדוייק. אם אתם מצויידים במידת הסבלנות הנדרשת אליה, היא מספקת קרקע נרחבת להנאה ולדיון פנימי מרתק שהיא תביא עימה אצלכם לאחר הצפייה.

שורת הכוכבים בסרט נהדרת, וגם אם יש תחושה שראיתם בשנים האחרונות את מתי מקונוהי ביותר מדי סרטים, זה כנראה עוד סרט שתפור היטב על מידותיו, הג'ון ויין המודרני המעז. אן האתווי מצליחה שלא להרגיז מדי בסרט הזה ותפקידי משנה מעולים במיוחד של מייקל קיין, מאט דיימון ובעיקר ג'סיקה צ'סטיין הנדירה הופכים את הסרט הזה ליצירה מהודקת מאד מבחינת משחק.

נולן מתאגר את הסבלנות שלנו כצופים אולי בעידן שבו המקסימום שאנחנו מוכנים לספוג הוא עוד פרק מדוד באופן מדוייק של 45 דקות מעוד סדרת טלוויזיה משובחת, ומזכיר לנו שהזמן, כמו הקולנוע עצמו, הוא יצירה רפלקסיבית בפני עצמה שאינה זקוקה לתיחום בלתי פוסק עם ברייקים של  פרסומות.

יש משהו שמהדד לאורך הצפייה ביצירה הזו, סוג של עונג ורכות מהזן הלא מתאמץ ואם מתמסרים לה, לדיון שהיא מעלה ולוויזואליה הנדירה שלו, היא מרגשת מאד.