חרוט בגופי-2014-Etched in My Body

סרטה הדוקומנטרי של נילי טל "חרוט בגופי"  לא זכה לאהדת הביקורת עם יציאתו המסקרנת להקרנות charut_begufi_credit-sherry-horovitz_goel_cu_in_white_iנרחבות יותר בטלוויזיה המסחרית לאחר הופעת הבכורה שלו בפסטיבל דוקואביב וחבל. יתכן שחלק מן הביקורות החמיצו את כוונתה המכוון של טל בסרטה. בעוד שלרוב קומוניקטים של סרטים יכולים להיות טרחניים במידת מה, הרי שדווקא במקרה הזה התיאור קולע:

 

"סיפורה המדהים של שולי ברזילי, שנשבתה בקסמיו של גואל רצון והפכה ליד ימינו. היא שירתה ופרנסה אותו, ואט אט שכנעה את שלוש בנותיה להפוך לבנות זוגו. ראשונה שרי, שהייתה אז בת 18 והוא בן 50. אחריה אילנית, שהייתה גרושה בת 22 עם ילד. והאחרונה גלית, הקטינה בת ה-14, שהפכה לאשתו כי "נגזר עליי". זה לא סרט על הכת שהנהיג גואל רצון. זה סרט על שלוש נשים יפות תואר ומוכשרות, שהיום, חמש שנים מאז שהופרדו ממנו, ולאחר שנשפט ל-30 שנות מאסר, עדיין מנסות להבין מדוע נשארו איתו, ביחד עם עוד 14 נשים ו-42 ילדים. ואין להן תשובה".

טל תופסת מרחק נכון של יוצר דוקומנטרי רגיש הנותן דווקא לגיבוריו לספר את סיפורם. במקרה דנן, ברור כי מדובר בסיפור מורכב שהעין וגם הלב מתקשים לתפוס את חוסר ההגיון שבו והם ממהרים לדון את הגיבורות שלו לחובה, ויתכן שחבל לשפוט מהר מדי. אין באמת תשובה של ממש לשליטה ולמניפולציה של האחד באחר. כזו ששייכת לזן המרושע, המתעלל שבונה את עצמו על חשבון רגישותו של האחר ואולי זוהי התשובה האמיתית של גיבורות הסרט, נשים עדינות במיוחד, רחוקות מרחק שנות אור מהדימוי הציבורי או מהתפיסה המקובלת של נשותיו של רצון כמי שהזנו את עצמן לעבדות מתוך בחירה וזו בלבד שהיא אחראית לגורלן המר ולמסע הקשה שעברו.

טל נותנת להן פשוט לדבר, לספר, ומעט בדומה לטיפול פסיכולוגי, אינה מפעילה שיפוט והיא נותנת לקסם, לעדינות ולמורכבות הנשים מוכת הגורל הללו פשוט לדבר בעד עצמה.

זהו פסיפס מרתק שאינו מציע תשובות או תובנות, הוא מציע סיפור של ישועה מקרית, של בחירה, של חוסר ברירה ובעיקר הוא מציע עוד תיאור של הרוע הטמון בטבע האנושי אל מול כל יופיו, יופיין הבלתי מעורער של שלושת הגיבורות שלו על עדינות הנפש שלהן שנוצלה ללא כל רחמים.

אתם תגלו שהסרט ניחן במידת הרחמים, במידה של חמלה שהיא גדולה, אמיתית ומרגשת. כמעט בלתי נתפסת ומקוממת אולי במקומות מסויימים, אך בו בעת היא אמיתית כמו מגוריהן של הגיבורות בבית הזוועות הזה ומה שחוו לאורך השנים בו היו שבויות בקיסמו של רצון.

זה היה אחד מן הסיפורים שטילטלו את החברה הישראלית כאילו לא היו בלתו, אבל היו רבים, רבים אחרים וגם סיפורי שיעבוד גדולים אחרים בין האחד לאחר, גם אם אינם פומביים, ממשיכים להתקיים כל יום בישראל. לא אחרת, אלא הנוכחית.

הנשים הללו, רצונותיהן ומאוויהן היו שקופים לכל מי שהתבונן בהם, לכל מי שגר לידם ולא פצה מילה בהביטו בשבט המוזר, למשטרת ישראל שאיחרה כל כך להגיע לבית הזוועות בו גרו, לכל הגבירות שהעסיקו אותן כשפחות ניקיון ולא טרחו להביט להן בעיניים והעבירו את מספרי הטלפון שלהם מאחת לשנייה [כמו "לא ידעו"] וגם למוחו המפלצתי האדיש והמניפולטיבי של רצון.

לעיתים הגדולה בתיאור דקומנטרי טוב פרושה דווקא ביכולת הזו בדיוק, לא לספק תשובה אלא לתת למנעד הרגשי של הצופה לקבוע את עמדתו כלפי הסיפור וכלפי גיבוריו. אצלכם ייחרת דווקא זיכרון מתוק של עדינות, שלמרות שנאנסה עד תום והושפלה עד אבדן צלם אנוש כמעט, היא  מצליחה כעת ללבלב מחדש בפניהן של הנשים הללו, והוא זיכרון מרגש של ממש אותו תיקחו עמכם מהסרט המשובח והמדויק הזה.

הסרט משודר בערוץ יס דוקו.