מנצ'סטר ליד הים-2016-Manchester by the Sea

יש הרבה מאד סבלנות בסרטו של קנת לונרגן, כמו הזמן הקולנועי יכול להימשך ככל שירצה. כמו המבנה הדרמטי של 50 דקות שכולנו מכורים אליו מצפיית הבינג' של סדרה אחרי סדרה אינו רלוונטי בכלל מבחינתו. הוא עושה קולנוע, ומקומו של הקולנוע, הוא באולמות. כמה נעים להיזכר בעצם.

v1_sy1000_cr006741000_al_סיפור האיוב המודרני שלו הוא סיפור שנמדד בסבלנות, מכיוון שהסבלנות, הן של הבימאי, של השחקנים, היא חומר הנפץ הדרמטי של הסיפור הזה. שכן היא מובילה לרגישות גדולה שנדיר לראות היום כמותה על המסכים.

בעיירה על חוף ים, ממנה בורח גיבור הסרט(קייסי אפלק), מתרחשת טרגדיה המביאה אותו לחזור אל המקום ממנו ברח. הוא שב על מנת לשמש כאפוטרופס לבנו היחיד של אחיו. השיבה לבית שעזב, היא שיבה המטלטלת אותו ומעמתת אותו עם הסיבות לעזיבתו, ועם דרך חייו בהווה: שרת האחראי על תיקונים בבניינים שאין לו עניין ממשי בחיים, אלא רק בקיום.

אם אתם נמנים,(כמוני), על אלו שמאמינים כי מרבית הסיפורים כבר סופרו, הרי שכל שנותר לכם הוא להתרכז באמצעי המבע הקולנועי של הפנינה היחודית הזו. שכן יוצרה, לונרגן יצר ללא ספק את הסרט המרשים ביותר שראיתי בשנים האחרונות ביכולות שלו להשתמש באמצעי המבע הללו, החל בתנועות המצלמה העדינות והמורכבות הקומפוזיציה המוקפדת והנופים הקרים השותקים, ולרתום אותם לטובת הסבלנות הכל כך מרגשת של הסרט הזה. סבלנות, שמושכת אתכם אליה, לא דורשת מכם להתאמץ, פשוט דורשת מכם להקשיב, לפתוח את הלב ולחפש את החמלה האנושית על כל גווניה כשהיא נלחמת במאמץ ובטרגיות הגלומים בחיי היום יום והיא האחראית לכך שאתם נשבים בתוך דקות בחווית הצפייה בסרט.

כל חייו של הגיבור חוזרים אליו עם שובו לבית אחיו למלא את תפקידו כאפוטרופס לאחיינו. השמחה, העצב, השאיפות שהיו לו והאחריות המוטלת עליו להמשך שרידותו שלו ולהמשך שרידתו של האחר.

אין שום דבר יפה יותר בקולנוע מלב שבור, אולי רק לב המתאחה בקלות. ויותר משניהם, לב שפשוט פועם בתוך מרחב קיום רגשי מאתגר ויכול לו ברמת מסוגלות ריאלית, לא מדומיינת.

הסרט הזה, הוא סרט של סך כל מרכיביו: הסיפור שכבר סופר, הרגישות האדירה של יוצרו ושל צוות השחקנים שלו שלוקחים חלק ביצירה חד פעמית בתוך סוג של מה שנראה כמעט כמו אגביות, או חוסר חשיבות להופעתם שלהם, ומכאן השלמות המטלטלת שלו.

דווקא בעולם בו התרגלנו לסיפור המסופר מהר, כאן ועכשיו. יש במרחב היריעה של הסרט הזה משהו מרגש כל כך, המבקש לשים את הרגש במרכז, את המבע הקולנועי על מנת לשרת אותו, ואת הצופה במקומו הטבעי כמי שעתיד להיסחף ולהישבות אל תוך מה שכל כך אוהבים לכנות "דרמה קטנה וטובה". כשחושבים על זה, יתכן שאלו הן הדרמות היחידות הראויות להיות מסופרות. אלו הגדולות, תמיד נראות מעושות ומומצאות.

קייסי אפלק(אח של) שחקן פעיל ומוערך רושם כאן את הופעת חייו, על כל הבנאליה הכרוכה באמירה כזו, נדמה שזהו תפקיד שהוא מביא אליו את כל מהותו, ועושה אותו בדקדקנות ובחוסר מניירות שקשה פשוט להישאר אדיש אליהן. מישל ווליאמס, מוכיחה שוב מדוע היא השחקנית הטובה ביותר היום, ושלל השחקנים הפחות מוכרים מצליחים להיות לא פחות מאנסמבל בלתי נשכח ביחד.

כבר זמן רב שאני לא זוכר שלמות קולנועית מהזן הסוחף רגשית, שעומד מאחוריה אינטלקט חריף ועומק שאינם מתנשאים על הצופה, אלא פשוט מצליחים לסחוף אותו אל תוך החוויה הזו ולהפוך אותו לחלק ממנה ודרושים ממנו לעשות בדק בית רגשי אצל עצמו ולבדוק את איכויות חייו הרגשיים שלו- זהו במשפט אחד אולי גדולתו של הסרט הזה ועוצמתו הסמוייה.

כשאתה צופה בקולנוע סוחף רגשית, דמויותיו וסיפוריהן הופכים להיות לחלק מנארטיב הרגש שלך לאורך שנים, כזה הוא "מנצ'סטר ליד הים" ובשקט שלו הוא סוג של שלמות חד פעמית נדירה במיוחד.