יצורים ליליים-Nocturnal Animals -2016

סרט הבכורה של טום פורד, A Single Man משנת 2009, בכיכובם של קולין פירת, מתיו גוד וג'וליאן מור התברר כיצירת מופת מוקפדת, ומטלטלת מאד רגשית. מעצב האופנה הצליח להפתיע רבים MV5BMTYwMzMwMzgxNl5BMl5BanBnXkFtZTgwMTA0MTUzMDI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_בתעשיית הקולנוע שחשבו כי מדובר בעוד גחמה של מעצב אופנה כל יכול שהחליט פשוט לעשות סרט. השבחים זרמו אז מקיר לקיר וניכר כי הצפייה לסרטו החדש של פורד הייתה רבה מרגע שנודע על הפרוייקט החדש שלו, "יצורים לילים" בכיכובם של ג'ייק ג'ילנהול ואיימי אדמס.

אם בסצינת הפתיחה הבלתי נשכחת של הסרט הזה טמונה הבטחה ענקית, הרי שהיא לא מתממשת בהמשכו, והסרט נסחף לאוסף של קלישאות ואינו ממצה את הפוטנציאל הטמון באותה הברקת כותרות הפתיחה.

יש בבחירה של סיפור כפול אתגר תסריטאי גדול עבור תסריטאי הסרט, ובמקרה הזה, האולטימטביות אותה דורש פורד מעולם עיצוב שלו, ומעולמו הקולנועי, עומד לו לרועץ. הבחירה שלו להפיק, לביים וגם לכתוב את התסריט: פוגעת בסרט. קשה להתווכח ולומר כי הסרט אינו מצולם נהדר(בכל אופן טום פורד), משוחק לעילא ולעילא על ידי זוג כוכבים מוכשרים ותפקידי משנה המאויישים על ידי שחקנים מוכשרים לא פחות, אבל חוסר הניסיון של פורד כתסריטאי כל מול הפרפקציוניזם שלו עומד לו לרועץ בסרט הזה ונדמה כי המבנה התסריטאי המבולבל של הסרט הוא הקורבן ובסופו אף הצופה הייגע שלא המתייגע מן התסריט מלא החורים ומכוונתו של הבימאי.

מערכת היחסים הנגללת לצופה בין זוג גרוש הסוחב עימו סיפור פרידה נוגה, מתחברת אל העלילה הפיקטיבית של רומן אותו שולח הסופר לגרושתו לשעבר. אם נושא העל של הסרט הזה הוא פרידה והכאבים שהיא מייצרת, והנוכחות שלה בחיינו לכל אורכה, הרי שהוא מוחמץ לא מכיוון שפורד בחר בשחקנים לא טובים, אדמס וגילנגהול הם שניים מן השחקנים הטובים ביותר הפעילים היום בקולנוע האמריקאי וידועים בהתמסרות הטוטאלית שלהם לתפקידיהם. המבנה העלילתי של הסרט המקפץ מעלילת הספר הבדוי לעלילת ספר האימה מורט העצבים ששלח הסופר הוא פער בעייתי המקשה מהצופה להתרגש ולבכות את סיפור הפרידה האמיתי בין בני הזוג המוביל לכתיבת רומן האימה הפיקטבי.

העובדה שהסרט מבוסס על ספר, היא לרועץ מבחינתו של פורד שכתב את התסריט אולי מתוך אותו רצון לשלוט בכל אמצעי המבע הקולנועי אך אין ספק שכתיבה, היא הצד החלש שלו. אבל כתיבה, יודע כל בימאי מתחיל, היא נשמת אפו של הסרט ושל אומנות הקולנוע, אם היא אינה מיטבית, הסרט כולו הופך לחלש, לא ברור ולא מאתגר בעליל את הצופה.

קשה להתחרות ביכולת של פורד ליצירת מראה ויזואלי יחודיי, אחרי הכול, מדובר במעצב האופנה המוביל בעולם ולמי שנחשב כאסתטיקן חסר פשרות. במובן הזה, הסרט והאווירה המלנכולית שלו ועולם שני הצבעים שלו, יפה ושובה לב, אבל אין בכך מספיק על מנת להחזיק את הצופה בכיסאו.

השליש האחרון של הסרט במיוחד חסר את העוצמה ואת התנופה העוצמתית הדרמטית איתה החל, והפער הוא אדיר. מדובר בהחמצה של ממש עבור יוצר קולנועי שהוא הבטחה בעיקר בשל המימד האסתטי וגם הרגישות שבה הוא מטפל בדמויות. נדמה רק במקרה הזה, שמי מישהו אמר לטום פורד שהוא הבטחה, והוא פשוט האמין, ונתן לעצמו את החופש היצירתי שניתן לקבל רק מתוך צבר של עשייה ארוכת שנים באומנות הקולנוע.