דנקירק-Dunkirk -2017

סרטי מלחמה, על אף היותם ז'אנר אהוד ויציב סובלים מבעיה מובנית: יש קושי בתיאור הזוועות. וכשהן כן מתוארות, כראוי לז'אנר, יש בהם כמעט תמיד משהו גרפי מדי על גבול הבלתי נסבל. התחושה Dunkirk_Film_posterשהוליווד' המצטיינת בהפקת סרטי הז'אנר, שכן הוא בעל עלויות ההפקה הגבוהות מאד, מרגישה כמעט תמיד "מחוייבת" לתת לצופה חוויה ויזואלית עמוסה בחלקי גופות מרוטשים וייצוג שיתפס כ"אמיתי" למוראות המלחמה. התוצאה היא שיש לא מעט אנשים שמדירים את רגליהם מסרטי מלחמה, לעומת רבים אחרים שאוהדים את הוויזואליה המדממת הזו.

דנקירק, יצירת המופת המרשימה והחד פעמית של כריסטופר נולן, היא בבחינת פריצת דרך של ממש בתיאור הוויזואלי והנרטיבי של סף היאוש והאימה הטמונה במלחמה. יצירתו של נולן יוצאת מתוך נקודת ההנחה הנכונה לתיאור זוועות המלחמה: אין טעם כמעט לנסות ולשחק ב"כאילו", להציג עוד סרט שהוא מכונת הרג וקטל ויזואלית ונרטיבית שכל תפקידה הוא להמם את הצופה. נולן עושה כמה בחירות מעניינות בדנקירק. ראשית, חלוקת המיקום ההתסריטאית של הסרט  לשמים, ים וארץ אשר בכל אחד מהן מסלול דרמטי נפרד לכאורה, וכל היקומים הללו על מוראותיהן, הן מכלול שדה קרב אחד של יקום שזוועת היאוש שלו והרצון האנושי הבסיסי בהשירדות, הם התמה המרכזית של הסרט.

על רקע מה שנחשב לאחד ממבצעי החילוץ ההיסטוריים הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית, חילוץ של מאות אלפי חיילים בריטים שהוקפו בכוחות הנאצים במפתיע ואוגפו ללא שום יכולת לכאורה להינצל, פורש נולן יריעה דרמטית מן המרשימות והמדוייקות שראה מסך הקולנוע בשנים האחרונות בהקשר של סרטי מלחמה.

הזוועה הקולנועית של ייצוג המלחמה, נדמית לי תמיד כצל חיוור של המציאות. ונולן, בוחר לעשות פשוט לעשות קולנוע. הוא שובר כמעט כל קונוונציה אפשרית של הירואיות, תקווה,ונחמה ועוסק בהישרדות האנושית בתוך שדה הקרב. בשלב בו אין יותר סיבות, מטרות נעלות או תחושת שליחות, אלא רק הרצון הקיומי הנואש לשרוד עוד יום ולהיחלץ מתוך סיטואציות בלתי אפשריות.

ההירואיות של חילוץ החיילים בדנקרק, מעולם לא הייתה מלנכולית ומפוארת יותר בו בעת, בעיקר מכיוון שהיא קולנוע מרהיב שכלוא בתוך שדה הקרב הדמיוני והפרטני המדוייק הזה של אותם המתחמים הנפרדים לכאורה שמיים, אדמה וים, שלושת מרכיבי היקום הבסיסיים ביותר, הם כר הפעולה המרהיב של נולן לתיאור תמת העל של הסרט: תחושת האימה וההישרדות הנואשת של היחיד בתוך מלחמה. כשלצידו עריכה שהיא לא פחות מגאונית, ושימוש מבריק בפס קול כאוטי ממש, שהצירוף שלו לוויזואליה הוא במובנים רבים המשמעות של מילת הקסם הזה שנקראת קולנוע. שעה וארבים ושש דקות של דממה באולם ליוו את הסרט הדינמי והסוחף הזה, שכולו פסיפס קולנועי אדיר של אחד מן הבימאים המיומנים ביותר הפעילים כיום בשטח. במובנים רבים, דנקרק הוא דוגמא לצירוף מהזן הטוב של כישרון אדיר, יד במאי בוטחת ותקציב ענק המאפשר חופש פעולה אומנותי רב המתועל בצורה מדוייקת. פעמים רבות בהוליווד הפקות בעלות תקציב ענק הן בדיוק המקום ללכת בו לאיבוד, אך לא בדנקרק.

התחושה שהסרט מתנהל בתוך מרחב אדיר אין סופי, שהוא בו בעת בית סוהר של זוועה אנושית שאין מפלט של ממש ממנה לא מרפה לאורכה של כל יצירת המופת המדוייקת הזו שפס הקול שלו רודף את היצירה וקובע את הקצב שלה. המלחמה כך נראה, מעולם לא היתה מפוארת, עגומה ומתסכלת יותר על מסך הקולנוע מזה זמן רב.

נולן נמנע בחוכמה ממטאפורות של גבורה הירואית מהזן המעושה, גיבוריו, כמו גם הצופה המרותק עוסקים כולם בהישרדות, מרגע לרגע, בעולם קולנועי שהתקווה להציל את עצמך הופכת לערך בפני עצמו, המתואר בצורה מדוייקת וכובשת במיוחד.

לא להחמיץ מהטעם הפשוט, דנקירק הוא סרט מהזן שמגיע פעם בהרבה מאד זמן, והוא מעורר מחשבה, נדיר ויפיפיה עד כאב.