George Michael: Freedom-2017- מסע נוסטלגי מבוקר ומדוד

הסרט הדוקומנטרי המצופה ביותר של השנה האחרונה, הוא סרטו הדוקומנטרי של, ועל כוכב העל הגדול ביותר אולי שידעה תרבות הפופ. משקלו הסגולי של ג'ורג' מייקל בתרבות הפופ היה עצום כמעט MV5BMTA0NjAwODE2ODBeQTJeQWpwZ15BbWU4MDYyMDEzOTMy._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_מרגע הופעתו. נסיקתו, הסתרת זהותו המינית במשך זמן רב, יציאתו הפומבית מהארון, הקרבות המשפטיים שניהל אל מול חברת סוני, והדעיכה שלא לומר התפוגגות של מי שהיה אולי גדול הפרפורמרים והווקליסטים של תקופתו, ליוו את מדורי החדשות והעיתונים במשך תקופה ארוכה. ג'ורג' מייקל וחייו הם כר יריעה מרתק עבור כל יוצר דוקומנטרי, אבל לא עבור מייקל עצמו שנטל את מושכות הבימוי של הסרט על חייו. הוא עצמו, פעל כנראה ממניעים אחרים.

העולם אהב לאהוב את ג'ורג' מייקל, והוא בתורו, החליט ככל הנראה להותיר מאחוריו מורשת, שהיא לא רק מוסיקאלית, אלא גם פילמאית וקיבל אולי את ההחלטה הברורה ביותר עבור מי שהיה: לעשות סרט דוקומנטרי שיציג את מורשתו באופן בו הוא היה רוצה כי היא תיזכר.

מותו המסתורי והמפתיע משהו של ג'ורג' מייקל בשנת 2014, היה אולי כרוניקה של מוות ידוע מראש. והעבודה על הסרט, הותירה רצון להציץ הצצה אחת אחרונה, בחייו של מלך הפופ הכל כך מרתק הזה, שהשפעתו על תרבות הפופ, כבר הוכחה כנרחבת יותר מסך משקלה הסגולי של הקריירה שלו.

אבל כגודל הצפייה, כך גודל האכזבה או הבעייתיות של הסרט הזה, המוצגת כבר בסצנת הפתיחה שלו: הדוגמנית קייט מוס, בשוט ארוך המגלה אותה לצופה ישובה על כורסא מסתובבת, באיפור ושיער סדור, "מכריזה" על ההלם הפומבי (וגם האישי שלה), שידע העולם עם הידיעה על מותו של  ג'ורג' מייקל. עצם ההכרזה הזו, שהיא פוסט מורטם למוות חטוף, בלתי מוסבר לכאורה, מייצר מיד תחושה של סרט "מטעם". Freedom, יכול להיות מטעמה של המפלגה הקומוניסטית ברוסיה, בסין, או של אנשי חצרו הנאמנים של הדיקטטור המנוח, ניקולאי צ'אוצסקו לכל הדעות. אבל הסרט הזה, הוא סרטו של הדיקטטור המנוח הגדול ביותר אולי שידעה תרבות הפופ המודרנית. ג'ורג' מייקל. מייקל היה קנאי מאד לתדמיתו, לאופן בו שווק, לאופן בו נתפס וכמעט לאופן בו כל דבר שהיה קשור אליו הוצג, ומכאן ברור מאד רצונו לקבוע גם את יחס ההיסטוריה לחשיבות מעמדו בתרבות הפופ. השליטה, האובססיה לדרך בה הדברים מוצגים, כפי שליוותה אותו לאורך כל חייו, מלווים גם את הסרט הזה בטון כבד מדי ובוטה מדי שלא עושה עמו חסד.

 

נעדרים נוכחים

 

אין בסרט ולא מעריץ אחד אלמוני של ג'ורג' מייקל. כל הדמויות המשוחחות בכובד ראש על מורשתו התרבותית, הן דמויות של סלבריטאי על, דוגמניות העבר המפורסמות גם כיום, מוסיקאים מוערכים שעבדו עמו לאורך חייו כגון סטיבי וונדר אלטון ג'ון ואחרים וכן, גם נציג אחד שמידת הרלוונטיות שלו לחייו של מייקל אינה ברורה במיוחד: ליאם גלאגר. כן ניחשתם נכונה, מצעד הסלבריטאים הזה מתנסח בצורה רהוטה ומדויקת לגבי חשיבותו של ג'ורג' מייקל, עוצמתם של שיריו ומשבריו האישיים והדרך בה הציג את עצמו לעולם, וכן, הם כולם, ללא יוצא מן הכלל ממליצים לנו לזכור אותו באותו האופן: כאמן דגול, רגיש, ואיש מתחשב בזולת. ז'אן פול גוטייה עושה זאת במבטאו הצרפתי המוכר, וכך גם נעמי קמבל דוגמנית העל חסר הגיל באיפור ללא דופי- מה בדיוק הבנתם שלהם את עוצמתו כאייקון תרבותי, וודאי וודאי שנמוכה מאד, אבל ג'ורג' מייקל ידע גם בחייו, וגם במותו להסתתר בתוך עשן הערפל של דמויות איקונוגרפיות שמשקל הסגולי זהה לשלו גם אם הן אינם אומרות מאום.

 

במובנים רבים, זהו ניסיון אחרון, נואש מעט ומכמיר לב, של ג'ורג' מייקל לשמור על התדמית הרצויה לו גם לאחר מותו. שמא ידע על המוות המתקרב? האם המוות הזה, שסיבותיו לא פורסמו עד כה בתקשורת, היה חלק מתחושת הדחיפות שכפו על מייקל לייצר ולשמר בתוך סרט על חייו, את דמותו האיקונוגרפית ככוכב פופ באופן מושלם, חף מפגמים?, האם  למעט חולשותיו האנושיות אותן אנו אמורים לקבל כדחף וכבסיס ליצירתו היו גורמים נוספים שגרמו להתנהגותו הנוירוטית בשנים האחרונות לחייו? השאלות הללו נותרות פתוחות גם בסופה של הצפייה בסרט. מייקל מעולם לא ממש התכוון לספק להן תשובות. בעיקר לא לחלקים הקשים, לשמועות שלא פסקו על עליה בסמים, עליה קיצונית במשקל ואורח חיים דקדנטי במיוחד שלא הלם את מצבו הבריאותי הרעוע וככל הנראה היה גם זה שהביא למותו.

 

העובדה כי הקריירה של מייקל לא הייתה כמעט קיימת בחמש עשרה השנים האחרונות לחייו, לא ממש מאוזכרת בו. כמו גם הכישלון הקולוסאלי של אלבום האולפן האחרון שלו, או הופעתו המבזה בפתיחת המשחקים האולימפיים בלונדון. אין גם הסבר לפרישה הזו מרצון שלו מעולם הפופ, מעולם לא היה ממש כזה. מייקל התפוגג, שמא עקב הפיחות במעמדו, חוסר היכולות שלו להבין את שוק הפופ המשתנה, או הפחד מכך שיצירותיו החדשות לא ישתוו במעמדן ובהצלחתן לאלו של תקופת הזוהר שלו- אבל הדיון בכל אלו, הוא תמיד פחות רלוונטי כאשר אנו עוסקים בסרט מ"טעם". התחושה היא שאיזו ועדת שימור והיגוי מסתורית מכוונת את הסרט הזה. אין לטעות. זהו לא מותו החטוף של מייקל באמצע העבודה על הסרט שגורם לחוסר הכנות הפילמאי שלו, זהו ג'ורג' מייקל עצמו, שחושף, כהרגלו לאורך כל חייו, מעט מאד, מדוד מאד ובעיקר, כפי שעשה כל חייו ככוכב: באופן שקול מאד, תוך ההתעקשות המוכרת ביותר והמזוהה ביותר עמו, לא באמת לתת לאנשים מושג אמיתי כלשהוא על חייו.

 

ג'ורג מייקל, הוא כוכב הפופ הגדול האחרון של טרום עידן הרשתות החברתיות. ניתן רק לנחש, שאלו לא היו לרוחו. כמו גם השיווק העצמי הזמין והנוח שהן מציעות לכוכבי הפופ הנוכחיים של היום, מהם מצופה לחשוף את חייהם באופן תדיר. אפשר להניח שזו הנחה הגיונית בהתחשב במסלול חייו וביחסו לתקשורת לאורכה. עמיתיו לתהילה לתקופה ההיא בחרו דומה או שונה ממנו. מדונה שניסתה להשתלב בהן ואיבדה את קסמה ומסתוריות הכוכבות שלה, או פרינס שדחה אותן ומת מוות מסתורי זהה לזה של מיייקל, אבל ג'ורג' מייקל היה עקשן בקשר לעידן הרשתות החברתיות ולשנות האלפיים. הוא ביקש את הזכות של בני דורו לפרטיות מקסימאלית מן התקשורת ועולם הפופ שבנה אותו ואיננו מקבלים תשובה אמתית האם דעיכתו והעובדה שהפך לפחות רלוונטי בשנים האחרונות לחייו העסיקה אותו או נגעה לו.

 

ג'ורג' מייקל לא אהב  בחייו את התקשורת, לא התמסר אליה כלל, קטע מסעות יחסי ציבור לאלבומים וככלל הביא עליו את מלוא עוצמתו המשפטית של תאגיד סוני באופן שכמעט והחריב את הקריירה שלו. ומי שציפה שבסרט הזה, יענה מייקל על אותו הצורך הכל כך דואלי שלו בין להיות כוכב לבין להיות אדם פשוט מן השורה המוצא את האושר בטיולים על כלבו בפארק המקומי ובברכה הגלומה בפרטיות ובאנונימיות, לא ימצא הסבר ממשי ומשכנע. אותה התעקשות של "אני לא ממש חייב לכם כלום", מלווה גם את הסרט הזה. מייקל עצמו, מלווה את הסרט רק בקולו, הוא בוחר שחקן דמה שיציג אותו בקטעים מבוימים ומשתמש בקטעי ראיונות מן העבר המשרתים את קו העלילה האומנותי שבחר להציג, אבל תשובות אמתיות, כמעט בשום שלב של הסרט, הוא מסרב לספק.

 

במובנים רבים, חוסר הפתיחות של מייקל, תוך כדי שהוא מייצר יצירה דוקומנטרית על עצמו, מכמיר לב. הנה, כך מוחמצת ההזדמנות לספר את סיפורו באופן אמתי. לשמוע את מעריציו, את חשיבותו להם במהלך חייו, ולא את אותה להקת מפורסמים קקופונית קבועה שנקראה לעבור לדום מתוח לטובת שמירת הפאסון והפסאדה המוכרים והטובים של מייקל. אותה פאסדה ותדמית שלא ממש סייעו לו בשנותיו האחרונות, אלא רק הגבירו את הביקורת כלפי חיי הפרישות שבחר לנהל מעולם הפופ, אותו כל כך אהב לאהוב, ומול מיליוני המעריצים שטיפח ושחמק להם מתחת לאף בעשור האחרון לחייו, בו בחר לחיות רחוק ומבודד. כל אלו הדגישו את התסבוכת הרגשית בה שקע מייקל.

 

את ג'ורג' מייקל רדפו שדים רבים: מיניותו, התמכרויות קשות לסמים והתנהגויות ביזאריות כאלו ואחרות ואלו, דווקא מילאו את טורי הרכילות בשנים האחרונות שקדמו למותו. מוסיקה טובה, כבר לא הייתה שם. אלא רק דמות מרוחקת של כוכב פופ שבוחר להסתגר ובעיקר להתכחש לגאונות הגורפת בנתה אותו, ולטוטאליות בה הבין את מוסיקת הפופ.

 

אבל אם יש נקודת נחמה גדולה אחת בסרט הזה, היא העובדה שגרף ההתפתחות וכל שיריו הגדולים ביותר, כמו גם התייחסות הנכונה אליהם מוצגים בסרט בצורה הולמת. עבור מעריצי וואם! רבים ועבור מעריצי ג'ורג' מייקל, מדובר יהיה בסופה של הצפייה בסרט- בעוד מסע נוסטלגי, שאין בסופו קתרזיס של ממש לגעגוע הבלתי פוסק על היעדרותו מזירת הפופ. ובצפייה הזו, לא יהיה הסבר מניח את הדעת לדמותו ולנפשו המסוכסכת כל כך, ועל העובדה, שבמותו הכל כך אגבי, טמונה תעלומה גדולה.

 

את התשובות לחייו, למותו, ולתעלומת מי שיהיה, יצטרכו הצופים בסרט הזה, ובמיוחד המעריצים הגדולים והאנונימיים שלו, שקולם לא נשמע בתוכו, לחפש פשוט ביצירה אחרת. ג'ורג מייקל השאיר עבורם מכתב פרידה מבושם בריח ובניחוח מאד מדויק: ערפל, על כל משמעויותיו. כך אני רוצה להיזכר take it or leave it.