לפני המהפכה( דן שדור וברק היימן, 2013) – גן העדן האבוד.

שנות השבעים של המאה הקודמת היו העשור האחרון לשלטונו של השאח האיראני רזה פלאווי עד להתמוטטות המוחלטת של משטרו ועליית משטרו של האייתולות הדתי של חומני ב  1979, משטר אשר נמשך עד ימים אלו בשינויים קלים בלבד. במקביל להתפוררות משטרו של השאח, היה זה גם העשור האחרון של גן העדן האבוד של ישראלים רבים אשר שהוו באיראן מטעם חברות מסחריות רבות אשר שלחו איתן ואשר עמן היה למשטר האיראני ולשליטו אינטרסים כלכליים ופוליטיים רבים.

היו אלו שנים של שגשוג עבור רבים מן הישראלים השוהים שם, וגם עבור אצולת הממון האיראנית המקורבת לחצר המלוכה. עבור איראנים רבים אחרים, חלקה הגדול של האוכלוסייה מדובר היה בעוני ובחיים מרודים. ברמת תימת העל של הסרט הרי שהוא מבקש לספק הצצה אל החיים הסודיים/פומביים e9fe550ba3c0c201d69e3bc0a455b623_XLשל קהילת הישראלים אשר חייה באיראן באותם ימים. לפתוח צוהר לחיי הקהילה שם, ולספר את סיפורה של אחת מן ההפיכות הפוליטיות החשובות ביותר של המאה שעברה, אשר עצבה את חייהם של לא רק עשרות מיליוני האיראנים שחיו בה, אלא גם את אלו של כל תושבי מדינות המזרח התיכון והמפרץ הכספי אשר נאלצים מאז להתמודד עם איראן של משטר האייתולות שהיא מדינה תוקפנית ואנטי מערבית בהשוואה לאיראן של השאח הפרסי האחרון.

זוהי הצצה מרתקת, ממקור ראשון מלווה בעדויות וחומרים לא רק לחיי הקהילה הישראלית בה וליום יום שלה, אלא גם להתגלגלות של המהפכה בימיה הראשונים. מבחינה זו הרי שמדובר במסמך היסטורי מרתק שלא רק שהוא כולל צילומים נדירים, אלא מביא ואוסף לראשונה אולי אוסף עדויות היסטוריות של ישראלים שחיו שנים ארוכות באיראן וחוו את המהפכה הזו, ואף יצאו מאיראן ללא פגע, וחזרו כולם בשלום לארץ, עד כמה שהדבר נשמע מופרך.

הסרט לא רק מספק הצצה מרתקת אל החיים של מאות הישראלים(או יותר) אשר חיו באיראן בתקופת השיא של יחסי ישראל איראן בשנות השבעים של המאה הקודמת, אלא גם מביא את סיפורה של מהפיכת האייתולות וסיפור הגסיסה של משטרו של השאח האיראני, ועמו, הקץ המוחלט והמהיר על מערכת היחסים בין ישראל לאיראן. ישראל, כמי שתמכה במשטרו של השאח, וככל הנראה הכשירה את הסוואק, המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאח אשר סייעה לו לדכא במשך כמה עשורים כל ניצוץ של התנגדות פוליטית, נתפסה עם לכתו של השאח לאויבת מובהקת המזוהה עם המשטר המלוכני המושחת, והישראלים אשר דרו בה נמלטו וחולצו בעור שניהם מתוך טהרן הבוערת בדקה התשעים.

זהו סיפור מרתק שטמונה בו גם חמדנות, היכולת המובנית של אנשי ביטחון ישראלים רבים לחבור למשטרים אפלים, לסייע להם, לבנות עבורם תשתיות ולעבוד בשירותם, לא תמה עם לכתו של השאח האיראני והסתלקותו. היצוא הגדול ביותר של ישראל עד היום הוא ביטחון. נשק, אבטחה ואמצעים מתקדמים המוצאים את דרכם באופן כמעט קבוע בידיהם של שליטים טוטליטריים ברחבי העולם הם מראת המצפון הלא נעימה של פניה הביטחוניסטים של ישראל. קבוצה קבועה של אנשים ביטחון "בשליחות" מצליחים תמיד גם לעשות סוג של אקזיט כלכלי הקשור לפעילותם שם, יהירותם, כמו גם חשבון הנפש הפנימי שהם עושים במהלכו של הסרט כמה עשורים אחר כך, נוגעים ללב בכנותם- נאהב את סיפורם או לא, הרי שהוא מוצג ונפרש לפנינו.

התיעודיים הדוקומנטריים שמספק הסרט מזמן ההתרחשויות, מרתקים במיוחד. הם כוללים צילומים רבים שלא נראו מעולם עד להופעתו של הסרט ובהם מתועדים חיי הקהילה והיום יום של הישראלים באיראן של שנות השבעים וכמו כן הם מסייעים במעין צילום תמונת מצב ועדויות יוצאות דופן על המרד של העם האיראני כנגד שליטו בסיפור המוצג בצורה קוהרנטית וסוחפת. נדמה כי הקביעה הבנאלית של התמונות מדברות בעד עצמן, מעולם לא הייתה נכונה יותר, ולפיכך עמוד השדרה התסריטאי של הסרט מרשים ומרתק במיוחד. הבחירה לספר סיפור אישי דרך מבט עיניו של ילד שהיה שם, שזו הייתה מציאות חייו הנאיבית מייצר קונטרס מעניין במיוחד אל מול הסיפור הלאומי האיראני.

זהו סיפורה של בועה ישראלית שהתקיימה למשך זמן קצר, ואשר האשליה שהביאה אתה לגבי מערכת יחסים נורמאלית עם אחת המדינות המוסלמיות הגדולות ביותר בעולם הייתה אשליה בלבד, שכן החיבור הישראלי, היה חיבור לשליטה המונרכי האבסולוטי של המדינה שנהג בעמו ביד קשה כדיקטטור ותו לא.

הערך המוסף של הסרט הוא גם בהצצה לאותם חיים "נורמליים", ונורמטיביים" של הקהילה הישראלית הקטנה וכמו כן גם כמסמך היסטורי מרתק המציג את ההתגלגלות המהירה של הדברים, הסתלקותו החפוזה של השאח לגלות, עליית משטרו של חומייני וחיסולה החפוז של הבועה הישראלית שסימנה עבור ישראלים רבים סוג של נורמאליות אפשרית עם מדינה איסלמית.

את חשבון הנפש של הגיבורים, ושל הגישה בה נקטה מדינת ישראל באותו סוג של חבירת אינטרסים לשליט ולא לעם, צריך הצופה לעשות בעצמו.