האופה מברלין

גם במחיר אנלוגיה בנאלית שתראה לכאורה בנאלית, יש איזה קשר ישיר בין מעשה(פלא) האפייה והסבלנות הנדרשת להצלחתם תפיחתם הנכונה של מאפים, לבין הסבלנות שתובע האופה, סרטו של האופהאופיר ראול גרייצר מן הצופה בעידן של ריגושים מיידים, עריכה מהירה וקצב מהיר כסוג של התניה לקולנוע המבקש למצוא חן בעיני צופיו, האופה מברלין מבקש מהם להתמסר לו ולפצח אותו.

מותו של איש עסקים ישראלי, שהוא אהובו הסודי של אופה בחסד ממוצא גרמני, מביא את האופה למסע נפשי ופיזי אל עבר בית הקפה הקטן שמנהלת רעיית מאהבו המת בירושלים. הוא הופך בתוכו לשוליית מטבח שאט אט מתחילה להפיץ את קסמי ריחי המאפים ואישיותו השלווה בקרב דרי בית הקפה ובקרב חדרי הלב של בני משפחתו לשעבר של אהובו, שאינם מודעים לקיום הקשר הסודי שהיה בין השניים.

הרצון שלו להפוך לחלק מעולמו של אהובו המת, מתבטא בהגירה זמנית אל העיר המנוכרת, אל הדת היהודית שאינה ממהרת לחבק זרים ואל החשדנות הטבעית של הישראלים כלפי הזר והאחר. חשדנות המלווה פעמים הרבה בחוסר טולרנטיות בסיסית.

חוקיות עולם האפייה היא חמקמקה משהו, לכאורה, שלל מתכוני אפייה זמינים לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו מתמסרים לתחום הבישול הזה בסבלנות שהוא דורש מאיתנו, ומעטים עוד יותר, מצליחים בתוכו. מדוע בעצם? מה יסוד תשומת הלב שחומק מרבים על מנת שהשמרים יתפחו, שהטעם של המאפה יהיה בלתי נשכח? מה מפריד בין אופים בחסד לבין מי שאל להם לשלוח את ידם בעשייה הזו? אלו הן שאלות פשוטות לכאורה אבל מאחוריהן עומד עולם שלם של רגש שאותו יש "להוסיף" לכאורה לתוך כל תהליך האפייה. יתכן שבמובנים רבים, את אותה המשוואה צריך לספר גם בדגש של יצירות קולנוע. האם כל אחד יכול לספר סיפור? האם נדרשת סבלנות לספר סיפור אהבה שיש בו גילוי? האופה עוסק בשאלות האלו באופן אמיץ ומעורר השראה בעיקר מכיוון שהוא עובד על שעון זמן משלו. מדוד סובלני ומעמיק ברצון שלו לספר סיפור "קטן" בדרך משלו, יחודית, עם קול ברור ותביעה לסבלנות שכל גילוי דורש מצופה. במובנים רבים, צפייה באופה והתמסרות לו בדומה למאפה, מבלי להבטיח "הצלחה" או "הנאה" כערובה לצפייה בו, וזו מזכירה קריאה בספר משובח- וזו, לכשעצמה אחת המחמאות הגדולות ביותר שניתן לתת ליצירה קולנועית, שהרבה פעמים חסרה את מימד העומק הנסתר של יצירות ספרותיות.

יש משהו ממכר בקצב האיטי מאד של הסרט, שכמו מתעלם מחוקיות הזמן הנוכחי ומתעקש לספר סיפור איטי, מדוד, בעל קצב ונשימה משלו. בעידן הנוכחי מדובר לא רק באומץ אומנותי אלא בעיקר באמירה: מהו הזמן והסבלנות שאנו לוקחים על מנת להכיר את האחר ואת סיפור חייו? עד כמה אנו קשובים למתרחש בליבם של האנשים שאנו אוהבים, ועד לאן יכול לקחת אותנו אותו מסע האהבה הפתלתל? באופן סינמטי הוא מזכיר יצירות של פרלוב על סבלנותן והעין הבוחנת הסקרנית והמעמיקה שלהם או לחלופין את לאן נעלם דניאל ווקס של אברהם הפנר שהציג חתרנות ביצירתו דרך מבע קולנועי סובלני ומדוד, כך גם האופה, שצפייה בו מרגישה שיוצריו נשענים על מסורת קולנועית מקומית וזהות ישראלית מובחנת ומדוייקת.

ירושלים שטופת האמונה על החילון המסויים והמועט הממשיך להתקיים בה,  על קיסמה, יחודיותה והרתיעה הרבה שהיא מייצרת אצל לא מעט ישראלים מצטלמת כמובן נהדרת בסרט הזה החוקר לא רק את מקורות האהבה אלא גם ובעיקר את מקורות הסבלנות הנדרשת לה. את החיים השלמים שנקטעים באיבחה אחת בודדת לעיתים כשאהבת חיינו מסתלקת לה במעין אגביות.

על ציר הזמן ההיסטורי של מערכת היחסים הטעונה בין העם היהודי לעם הגרמני, נפרשת מערכת אחת,בודדת, מודרנית מאד, הנושאת על גבה מטען לא לה ומעמתת את הצופה בשאלות של זהות ומוסר.

האופה הוא יצירה עדינה מאד, מרגשת מאד שזקוקה לסבלנות הצופים, היא כאמור לא מתמסרת בקלות, אך בשלב מסויים שובה את הצופה והופכת אותו לחלק מסיפור האהבה שנאה(?) הבלתי אפשרי שהיא מציגה.

שרה אדלר, וטים קלקהוף בתפקידים הראשיים שובי לב בעדינותם ההולמת את יופיו החד פעמי של הסרט העדין הזה.