מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים-2018-The Guernsey Literary and Potato Peel Pie Society

כישלונות קולנועיים מפוארים רבים הם פעמים הרבה יצירות רצופות כוונות טובות שהשתבשו באופן נוראי, סרטו של מייק נואל, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים עונה להגדרה הזו של קולנוע download (7)אינטליגנטי שהשתבש באופן כזה. מרוב כוונות טובות, התחושה המרכזית של היצירה הזו היא בעיקר של תסריט שהלך לאיבוד והוא חסר מיקוד באופן המשרה על הצופים בעיקר בלבול, במקום לייצר אצלם הזדהות רגשית כלשהיא.

לזכותו של נואל חייבת להיאמר קודם כל העובדה שסרטו נוגע בתקופה היסטורית, מלחמת העולם השנייה, שגם אם נחקרה לא מעט, הרי שהוא מנסה להאיר בתוכה זווית הרבה פחות מדוברת. כיבושם של איי התעלה הבריטים, קבוצת איים קטנה השוכנת סמוך לחופי צרפת, אך שייכת לבריטניה ומאוכלסת בתושבים בריטיים, על ידי גרמניה הנאצית בתחילת מלחמת העולם השנייה לאחר כיבוש צרפת הוא סיפור קטן וכמעט זניח בחשיבותו ההיסטורית מבחינת מספרם הקטן באיים הללו לאור טרגדיית הכיבוש הנאצי באירופה כולה אך הוא עדיין, סיפור מרתק על שכחה והיאחזות בחיים בזמן מלחמה. היטלר האמין כי הפלישה הבריטית והאמריקאית אם תגיע, תגיע מכיוונם של האיים הללו ולפיכך השקיע מאמץ מלחמתי אדיר שכלל כספים, עובדי כפייה וחומרי בניה על מנת לבנות באיי התעלה ביצורים שיהפכו אותם לבלתי אפשריים לכיבוש או למעבר של ציי אוניות דרכם. הפרויקט המגלומני של היטלר, וזניחתם בחוכמה על ידי בריטניה שלא השקיעה מאמצים בהגנה עליהם ולמעשה "ויתרה" עליהם תוך התמקדות בתושבי בריטניה והגנה עליהם הוא סיפור עלום ומרתק מן הבחינה ההיסטורית. סופו של פרויקט הבניה המגלומאני הזה היה שהמעצמות פשוט עקפו את האיים הללו על ביצורי הענק שלהם ופלשו דרך חוף נורמנדי, מייתרים את המאמץ המלחמתי של היטלר ומגחכים את החלטתו הצבאית השגויה לבצר את האיים הללו בכל מחיר. החיילים הגרמנים הרבים באיים הללו נכנעו ללא קרב לאחר סיומה של המלחמה.

זהו פרק היסטורי שלא זכה להרבה מאד עיבודים קולנועיים שהתייחסו אליו, למעט "האחרים" המשובח של אלחנדרו אמנבר שהשתמש בהם כזירה דרמטית בלבד לסרטו בלבד מבלי להתייחס לסיפור ההיסטורי. נשאלת השאלה האם מייק נואל הוא הבמאי נכון לעלילה שבה סיפורם הטרגי של האיים ויושביהם, שהיוו את הבריטים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בפועל?.

נואל שקנה את פרסמו בקומדיות רומנטיות חכמות דוגמת "ארבע חתונות ולוויה" מבקש לעשות צדק פואטי דרך סיפורה של סופרת צעירה, בגילומה של לילי ג'ימס כוכבת בריטית עולה המבקשת לחקור את עלילות תושבי האי דרך מועדון קריאה קטן שהיה קיים בו. סרטו של נואל, קורס תחת עומס הנושאים שהוא מבקש לחקור: חיי התושבים תחת הכיבוש, האהבה לספרות אשר יכולה לסייע בשמירה על שפיות בזמן מלחמה ולהזכיר לנו שקיים עולם אחר, מערכות יחסים בין נשים באי לקציני צבא גרמני, בגידה או כורח מציאות? רעב, שוד וביזה. נדמה כאילו אין נושא כבד משקל שנואל פסח עליו בניסיון לכלול גם אותו בסרט. התוצאה, מרשימה מאד מן הבחינה האינטלקטואלית אולי ותספק חובבי היסטוריה אבל קולנועית, נואל הוא הראשון שמחסל את הסרט שלו בניסיון להיות "חשוב" ו"משמעותי", שכן הוא מתקשה למדי למצוא ליבה סיפורית מרגשת איתה יכול הצופה פשוט להזדהות. נואל, שמיטיב כל כך לשרטט דמויות רומנטיות עגולות ויפות כל כך, כושל הפעם מחוסר זמן ויריעה וריבוי דמויות לתת עוגן דרמטי לסרטו.

התחושה במהלך הצפייה בסרט היא שמכל החומרים הטובים, ומכל הכוונות הנעלות, זו הקולנועית שבהן שהייתה אמורה להיות החשובה ביותר, חמקה ממנו הפעם ביצירה המפוספסת הזו.