נקודת שיוויון 2-(The Equalizer 2 (2018

זו לא תהיה משוואה מופרכת להעמיד את דנזל וושינגטון כשווה ערך לג'ימס סטיוארט, אחד מן הכוכבים הגדולים שידעה הוליווד, והאהובים שבהם. בדומה לסטיוארט, גם וושינגטון נהנה לא רק מקריירה ארוכה, מגוונת ויציבה אלא גם מאהדה ציבורית רחבה וסוג של סימפטיה גורפת כמעט למרבית סרטיו. MV5BMTU2OTYzODQyMF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjU3Njk5NTM@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_וושינגטון אינו יודע כשלונות כלכליים צורבים במיוחד, ושמו אף פעם לא משתרבב לשערוריות מיותרות מהזן שכוכבי הוליווד הגדולים מתקשים לחמוק מהם בעידן הרשתות החברתיות.

כמו ג'ימי סטיוארט, הוא הפך עם השנים למה שמייצג את ה"טוב" וה"ערכי" בתרבות האמריקאית המצמיחה את גיבורי מעמד הביניים. אלו שיעשו הכול על מנת להישאר בתוכו ולשמור על זהותם המובחנת, הצודקת. במובן הזה גם אם יש משהו מעט מיושן בדמויות שביססו את נרטיב הכוכבות של וושינגטון, הרי שאלו תמיד שובות את הלב מחדש, ומרשות לצופים, בעיקר לאלו העוקבים אחריו עוד משנות התשעים את המרחב לאהוב ולהתגעגע לעידן נאיבי ו"צודק" יותר. במובן אחד יש בינהם הבדל גדול, כוכבותו של וושינגטון לא יכולה הייתה להתקיים בעידן ההוא של תור הזהב של הוליווד בהם הוגבלו שחקנים אפרו אמריקאים לתפקידי משנה אפיזודיאלים בלבד.

וושינגטון הוא ללא ספק כוכב הקולנוע האמריקאי האפרו אמריקאי הגדול ביותר בכל הזמנים, התחרות היחידה שהיתה לו בהקשר הזה לאורך השנים הייתה מוויל סמית, שעשה בחירות קריירה מבולבלות יותר, ולעיתים קרובות נכנס להרפקתאות פילמאיות כושלות עד צורבות במיוחד. ובעוד שהקריירה של סמית מדשדשת בשנים האחרונות באופן שמקשה עליו לזהור כבעבר, וושינגטון שעבר כבר את גיל השישים מראה יציבות מרשימה.

הסרט הראשון, ב"סדרה" הזו,(האם יהיה סרט שלישי?) הציג לצופים את מה שהם אוהבים לראות בוושינגטון, איש רגיל, בעל יכולות של גיבור על באופן מסויים, אשר בא להשיב לאמריקה את ערכיה. אם זו נראית לכם משימה גדולה מדי, יתכן שאתם צודקים, אבל לא כשמדובר בוושיגנטון ולא כשמדובר בעולם שבו הגעגוע לאדם פשוט שיגיע וישליט סדר בתרבויות שלטוניות מושחתות שבהן האדם הקטן נרמס הן המציאות היום יומית של הדמוקרטיה הגדולה בעולם- גדול מאי פעם. וושינגטון על שלל הדמויות שהוא מגלם בקולנוע, נראה לרבים כאופציה טובה הרבה יותר מזו הנמצאת כרגע בבית הלבן. יש בו משהו שפוי יותר מטראפ, שתקן ומופנם יותר בודאות, וגם כך נדמה, כנה יותר, לפחות על פי שלל הדמויות אותן בחר לגלם בקולנוע. התחושה היא שהוא בוודאי היה אופציה טובה יותר ממנו לפחות בכל מה שנוגע לייצוג של הערכים האמריקאים הישנים והטובים, אל מול נשיאו הנוכחי.

עלילת הסרט, כמו גם זו של נקודת שוויון 2, לא באמת חשובה כל עוד היא נותנת לדנזל וושינגטון להציג את יכולותיו ואת נרטיב הכוכבות שלו. זה של האדם הפשוט והצודק שאינו מתפשר על ערכיו. והיא נותנת. רוברט מקול, בן דמותו הקולנועי של וושינגטון שוב יוצא למסע זעם לאחר ששלוותו מופרת בעקבות חוסר צודק הפוגע בסביבתו הקרובה.

זהו סרט של כוכב גדול שבניגוד לעמיתיו בז'נאר בדומה לטום קרוז, אינו מתאמץ לשמר את נרטיב הכוכבות שלו, וושינגטון מתבגר בחן גדול על המסך, אינו מתעקש להיות צעיר אלא בוחר להיות מעין בן בלי גיל מקסים שנוכחותו מתמקדת בכריזמה האדירה שלו על המסך. קל לאהוב אותו, קל להזדהות עימו והוא עדין כוכב גדול העובד בסטנדרטים גבוהים, כך שהסרט, גם אם תסריטאית מעוטר במעט יותר מדי דמויות משנה, עדין סוחף ויעיל מן הרגע שהוא מתחיל ועד לסיומו. עטור בכל רגעי האקשן המצופים כולל סצינה מרכזית של סגירת חשבונות במזג אוויר סוער כיאה לכל נבל ממוצע הנותנת לצופים תמורה ראויה לכספם.

וושינגטון הוא ללא ספק הרבה מעבר לכוכב גדול. הוא מבין כיצד לזגזג בין תפקידי איכות(גדרות, 2016) לבין המשך תפעול הקריירה שלו ככוכב קופתי גדול במיוחד. הוא משכיל לרתום את עצמו שוב ושוב לתפקידים "הצודקים" על אף שהוא מרתק גם בהופעות הנדירות שלו בהן הוא חורג מכך, כי להווי ידוע שלראות כוכב צודק בתפקיד אפל ומושחת,(Training Day, 2001) זה תענוג נדיר, וושינגטון מודע לסיבות שלשמן אנשים ממשיכים להגיע ולראות את סרטיו ונקודת שיוויון 2 היא לפיכך מפגש מענג באופן סביר במיוחד עם הדנזל וושינגטון שאנשים אוהבים לאהוב. יש סרטים שהם סך הכוכב המופיע בהם, וזה, לא בהכרח דבר רע.