הלגונה הסודית-2009-The cove

אחד מסרטי הדוקו-אקטיביזם הבולטים של השנים האחרונות, הלגונה הסודית, The cove הוא מיצג חזותי מניפולטיבי ומטלטל כאחד, המשתלב כמייצג בולט במיוחד של סרטים דוקומנטריים דוקו אקטיביסטים שעניינם הוא שמירת ערכי טבע בכלל והצלת בעלי חיים.

downloadהסרט נסוב סביב טבח דולפינים שנתי המתבצע בעיירת דיג יפנית מנומנמת בשם טאיג'י, אשר עלתה לכותרות בשנים האחרונות ונמצאת תחת זרקור ציבורי עולמי, מתוקף היותה ספקית מרכזית לדולפינים עבור פארקי מים בהם מבדרים הדולפינים בהופעות לאורך היום תיירים הבאים לצפות במופעים בהם מככבים יונקים ימיים מסוגים שונים.

ערכו של דולפין מאולף למופעים יכול להגיע לכ 150,000 דולר בעוד שערכו של דולפין למטרות מאכל אינו עולה על 600 דולר בלבד, שכן בשר הדולפין אינו נחשב פופולארי למאכל, גם ביפן עצמה, בה צריכת הדגה היא מן הגבוהות בעולם אין חיבה קולקטיבית לבשר דולפינים.

חיוכו המתעתע של הדולפין- דולפינים, נתפסים מזה זמן רב בתרבות האנושית כיונק הימי המרתק והאינטליגנטי ביותר וברמת המודעות העולמית הרי שמאבקים לשמירה על דולפינים זוכים כמעט תמיד להצלחה רבה, בשל העובדה שאנשים מייחסים לחיה הזו תכונות אנושיות וקל לבני האדם לחבב אותה ו"לשכוח" את תפקידה במערכת האקולוגית הימית כטורף יעיל ואכזרי בעצמו.

ריק אוברי, המאמן המיתולוגי של הדולפין "פליפר", אחת מן הסדרות הפופולאריות ביותר בשנות השישים של המאה הקודמת, הוא הכוח המניע הסלבריטאי המגויס להפקת הסרט הבעייתי והמטלטל הזה כאחד. אוברי, מי שמודה בכנות מרשימה על חלקו בעבר בהקמת התעשייה של פארקי המים בהם מככבים יונקים ימיים, מכה היום על חטא ובעיקר על חלקו האישי בקידום הפופולאריות של היונק הימי המרגש הזה. אוברי, אינו מאמן יותר דולפינים כיום ומקדיש את מירב זמנו להצלתם של אלו מפארקי מים נטושים ומשקם דולפינים ומשיב אותם לטבע.

במרכז הנרטיב הדרמטי של הסרט עומד המאמץ של אוברי ושותפיו למסע הדוקו-אקטיביסטי והחלטתם האמיצה(?) לתעד את טבח הדולפינים השנתי בטאיג'י. אוברי וחבריו לסרט מעריכים כי קרוב ל 23,000 דולפינים בכל שנה נשחטים בטאיג'י, אחרי שהצעירים והמובחרים שבהם נמכרים כחיות מחמד לפארקי המים ובמקביל האחרים נטבחים ובשרם, שאינו נחשב משובח ומכיל אחוזי כספית רעילה גבוהים מאד, נמכר למאכל בעיר הקטנה. הדולפינים מובלים על ידי ספינות דייגים אל תוך מפרץ סמוי מן העין והטבח, שהסיבה הרשמית שלו היא החשש של הדייגים המקומיים מתחרות עם הדולפינים על משאבי הדגה(דולפינים ניזונים מלהקות דגים אחרות שאותם צורכים גם בני האדם, כגון טונה), הריגתם של הדולפינים נועדה בעיקר "להשקיט" את הדייגים המקומיים מכיוון שלתפיסתם, הדולפינים והם מתחרים על אותו משאב, הדגה העשירה לחופי יפן, ולא מכיוון שבשרם מועדף למאכל.

תושבי העיירה הקטנה נוהגים כך מימי קדם, אך העובדה שהפכו למוקד של עלייה לרגל של פעילים שומרי טבע קיצוניים בדעותיהם ובהתנהגותם גרמו להם כמובן לסגור את אזור הדייג הבעייתי הזה בפני מצלמות מסיבות מובנות- סגירתו של השטח, משחקת לידיהם של יוצרי הסרט כמובן, והם מתכננים באופן קפדני את הדרך בה יצלמו בשטח האסור לצילום מבחינתם של היפנים. יוצרי הסרט לא חסכו במשאבים בהקשר זה, מצלמות מיוחדות מוחבאות בתוך סלעי דמה, ציוד צילום מתקדם לצילום בחשיכה מוחלטת, ציוד הקלטה משוכלל, וצוללנים הפועלים בחשיכה, הכול על מנת לאסוף את החומרים הוויזואליים (הקשים במיוחד) של טבח הדולפינים ולייצר את אחת מסצינות סיום המטלטלות ביותר בסרט דוקואקטיביסטי בשנים האחרונות.

דוקאקטיביזים, במהותו, מבקש מאיתנו לפעול בסיום הצפייה, במקרה זה נקיטת עמדה אקטיבית נגד השימוש בדולפינים כחיות שעשועים מאולפות בפארקי מים וכן לצאת כנגד הרג דולפינים וסחר בבשרם למאכל. הוא מציג אג'נדה ברורה, מוחלטת, אשר אינה מטה אוזן קשבת בהכרח לאחר, וכזה הוא גם הלגונה הסודית. יוצריה אינם קשובים לא לתרבות היפאנית ולא למנהגים הקדומים של עיר הדייגים הקטנה, הם מגחיכים את תושביה, את שפתם והעילגות שלהם באנגלית והדייגים היפנים קשי היום הם מטרה קלה לצוות הצילום המתוחכם ועתיר הממון שאינו מבקש ללמוד את הסיבות האמיתיות לצייד הדולפינים, הוא מבקש להציג אותו כמזעזע, כלא אנושי, ומשכך להפוך אותו לאסור על ידי שהם מעוררים סערה בין לאומית סבב טבח הדולפינים השנתי של טאיג'י(וכזו אכן הייתה כשהסרט ראה אור), הסרט משתמש בסלבריטאים אמריקאים(הידן פנטייר, ריק אוברי) ויש במהותו התנשאות תרבותית על האחר ותרבותו(במקרה זה, היפנים). יש לזכור זאת במהלך הצפייה בו שכן טבח בעלי חיים בקנה מידה תעשייתי מתקיים בכל העולם  באופן הומאני יותר או פחות אך העובדה שבעלי חיים הם משאב קיומי עבור האנושות, אינה עולה לדיון אמיתי פה, פן יחמיץ הסרט את מטרתו המוצהרת.