חדר (2015) -Room

על שבי, אלימות ומגדר

נדמה שנושא המגדר שחדר אל תוך השדה האקדמאי בעשורים האחרונים מוצא את דרכו בשדה האומנויות ומביל לדיון ער כמעט בכל מדיום אפשרי. יצירות שעניין המובהק הינו מגדר מוצאות את דרכן גם לליבן של קוראים ולא רק צופים. ספרה של מרגרט אטווד שעובד גם לסדרה מצליחה, "סיפורה של שפחה" הביא יותר מכל את הדיון בסוגיות מגדר אל מרכז הבמה של התרבות הפופולארית ויצר שיח ער.

הסרט חדר, שהביא עימו את הזכייה בפרס השחקנית הראשית לברי לארסון בשנה בה יצא לאקרנים גם הוא עיבוד פילמאי לספר מצליח של הסופרת הקנדית, אמה דונהיו אשר עובד לתסריט והפך לאחד מן הסרטים החשובים של השנה בה שוחרר לא רק בשל הנושא הטעון שלו, חטיפתה של נערה וכליאתה למשך שנים רבות אלא בעיקר בשל זווית הדיון החברתי הנוקבת שהוא מציע בנושאים מגדריים.

בבסיסו של הסרט הקטן והמהודק מאד מן הבחינה הדרמטית עומדת אחת מן התופעות החברתיות הקשות של העידן המודרני והוא חטיפה ומסחר בבני אדם. הנערה השבויה יולדת ילד בכפייה לאדם אשר שבה אותה ואונס אותה במשך שנים רבות תוך שהוא מחזיק אותה ואת הילד הקטן שנולד בצריף מחסן בגינת ביתו הפרטי.

בפער שבין שכונת הפרברים השקטה והשלווה והזוועה המתרחשת במחסן הגינה הוא פער המבקש ללמד אותנו משהו על התרבות המודרנית ועל הקלות בה ניתן לפרוץ את ההגנה לה זוכים בני אדם לכאורה בחיים תחת העידן המודרני. מתוך הפער הזה למעשה פורצת האימה על מעשה החטיפה וההערכה לדמות ההרואית של הגיבורה אשר כנגד כל הסיכויים מצליחה לברוא עולם עבור בנה הקטן הנולד לתוך מציאות בלתי אפשרית וחסרת הגיון או עתיד.

ההתפתחויות הדרמטיות בסרט הזה לא רק מפתיעות אלא מטלטלות את הצופה ומביאות אותו לידי דיון חד ונוקב בסוגיית החופש האישי ומה קורה או עלול לקרות לנו כאשר אותו חופש נלקח מאיתנו. הנזילות של מושגים בסיסים כמו כבוד האדם וחירותו והיכולות שלנו לממש או לבצע בחירות כאשר אנו נתקלים באלימות ברוטאלית חסרת רחמים השוללת מאיתנו את החופש הזה.

יחודו של הסרט הזה הוא גם בדיון המורכב שהוא מציע לגבי מעשה ההורות, במקרה זה מעשה האימהות האמיץ וחסר הפשרות כל כך של השבויה אשר יוצרת דיסוננס(הפרדה) בין הדבר היקר לה ביותר בחייה ומה ששומר על שפיותה ומעניק לה תקווה במהלך השבי, לבין הדרך בה הגיע לחייה(בכפייה) ומעלה שאלות נוקבות גם בהקשר זה על ילדים, הדרך בה הן מגיעים לעולם ואף רומז לסוגיית ההפלות הכל כך שנויה במחלקות בארצות הברית ומציג במתכוון או שלא את מורכבויותיה.

שאלות רבות שכולן עניינן הוא התפקיד החברתי המיועד לנו בחברה על ידי המגדר שלנו גם הן צפות ועולות לאורך כל הסרט ומטלטלות את הצופה בעוצמתן ובנחיצות הדיון הפומבי שהן מעלות לגבי אלימות בחברה בכלל ואלימות בחברה כלפי נשים בעיקר אלימות כלפי נשים אשר מסיבה כזו או אחרת מוחלשות מבחינה חברתית. במקרה הזה, מדובר בכוח וברשע טהור המופעל כלפי אישה רק כי היא אישה כמו גם הדרך בה החברה תופסת את הישרדותה ואת מעשה האימהות שלה.

עוצמתו ומורכבותו של הדיון עולה שלב ומדרגה באופן מפתיע (זהירות ספוילר) דווקא כאשר היא זוכה לחופש שלה מן השובה ולדרך בה החברה מקבלת או דוחה אותה בשל חוסר יכולתה שלה עצמה להתמודד עם הזוועה המוכלת בעצם קיומה ובילדה שנולד לה כתוצאה מתהליך השבי והכפייה אשר נקלעה אליו.

שאלת הכפייה והכוח על האדם האחר והמוחלש נעדרת פעמים רבות מן הדיון על מגדר, אולי בשל עוצמתה ואולי בשל חריגותה.

אם קיימת התחושה שנשים וגברים עשו צעדים גדולים לעבר שוויון מגדרי כמו גם אוכלוסיות אחרות הרי ששאלת האלימות מעמתת חוקרים רבים עם סוגיות שהפתרון להן מורכב או לעיתים אפילו לא קיים.  יש משהו באלימות על בסיס מגדר שמשתק כל דיון אינטלקטואלי או לחלופין מעורר אותו ומקצין אותו.

קו הגבול בנושא אלימות על אף שהוא ברור ומוסכם לכאורה אינו מייצג שוויוניות בכוח הפיזי ובהבדל בין המגדרים הבא לידי ביטוי באופן הזה. חדר, מתעמת עם הסוגייה הזו באופן חסר פשרות המייצר דיון מטריד אשר ימשיך להתקיים לאורך זמן אצל מי שצופה בסרט ולא יעלם ממנו ואולי בכך גדולתו והעובדה שהוא הופך לסרט זכיר המספק חוויה שהיא רגשית ואינטלקטואלית בו בעת. זוהו אולי מקור כוחו והדרך בה ייזכר גם בעתיד.

זהו סרט מעורר מחשבה בכל אספקט שהוא, לא רק המשחק של לארסון ומי שמגלם את בנה הקטן כמו גם החוטף, אלא גם מן הבחינה הדרמטית  והתעלולים הקולנועיים שהוא נוקט על מנת להפוך את הצופה עצמו לשבוי בחדר המחסן מבלי יכולת להיחלץ ממנו. הייחודיות של הסרט הזה גורמת לו לגייס את הצופה למאבק שסכומו גדול יותר משל צפייה פאסיבית והוא למעשה הופך לשותף של ממש בשבי שלה, כמו גם במסעה המורכב להשגת החופש ולהשבת יכולותיה להשיב לה את מה שנלקח ממנה: חופש הבחירה וההחלטה על חייה.