ג'וד-1996-Jude

יש בסרטו של מיקל וינטרבוטום איזה כוח מסתורי ואפל המושך אותך לצפות בו מבלי שאתה מבין לגמרי מדוע ולמה. לכאורה, במבט ראשוני נראה ששוב מדובר בעוד דרמה בריטית מתנשאת שגרתית אשר שוגרה אל העולם התת תרבותי בו לא מתקיימת מלוא היכולת להבין, ולהפנים את עוצמות הרגש הבריטיות השנונות והמתחכמות. אבל וינטרבוטום בא ומשלח בצופה מעין חיצי אזהרה קטנים בכל פעם בו נדמה לו שעכשיו הוא משתכנע כי אכן המדובר בדרמת מלפפונים שיגרתית.

אהבתו האסורה של גו'ד לבת דודתו סו, נטווית אל סופה המר בתוך קורים עדינים מאד של טקסט איקונוגרפי הפורץ מבעד לתודעה בכל כמה דקות. התחושה שאפשר וצריך להתמסר לאותם תענוגות החיים שבעטיין גורשנו מגן העדן, מופרעת בעדינות מצמררת השזורה בעקביות לכל אורכו של הסרט, מבלי שקצבה מתגבר למראית העין. כמין עיקצוץ של יתוש צ'ה צ'ה פוטנציאלי, מגיש לנו וינטרבוטום תערובת של אמונות טפלות שכוחן חזק מן ההגיון, השכלתנות ודעתנות שמקורה בהשכלה.

ג'וד הצעיר והארוך ]כריסטופר אקלסון[ המרשים בשתיקותיו, עלם חמודות כפרי שנפשו חפצה בהשכלה, מהגר אל העיר הקרובה, לאחר נישואי בוסר קצרים, עם חלום להפוך לאקדמאי. הממסד האקדמי דוחה אותו אך הוא מוצא מפלט באהבה אפלטונית לבת דודתו ]קיית וינסלו[ המרשימה שעד מהירה הופכת לאובססית חיים.
למרות עידן חייהם]המאה שעברה[ השמרני ודוקא מתוך אווירת חיים שהיא פוריטנית עד אימה, מוצאים בני הזוג מפלט בעולמם שלהם הנשען על כל מה שהוא שכל ישר, אתאיזים מוחלט ומרדנות דעתנית המקדימה את זמנה.
והכל על רקע מה שנראה כאפשרות טובה לחיות את חייך כפי שתבחר לחיות אותם. העורבים השחורים אותם בוחר להאכיל ג'וד בתחילת הסרט הם הרמז היחידי לאדם אשר גורלו האיובי נחרץ זה מכבר.

כבר אלפי פעמים נאמר על ידי אנשים חכמים ממני כי העיקר בקולנוע הוא דרך העברת הסיפור אל המסך, שהרי הסיפורים חוזרים על עצמם. במיוחד אותם שהם בעלי מוסר השכל תנכ"י. וינטרבוטום עושה קסמים במדיום באופן שנראה לכאורה צנוע תוך שהוא נשען על זוג השחקנים הראשיים המפליאים להביט בנו מתוך המסך ולעשות בנו כשפים.

מרבית הדברים הטובים אשר נאמרו על קיית וינסלו לאחר "על תבונה ורגישות", מתגלים כנכונים וגם אם לוקח כמה דקות להשתכנע בהם, הופכים להיות שבויים בהופעה הקרובה למושלמת שמספקת וינסלו.
אני מניח שסו של וינסלו הופכת במידה רבה לאותם המאמינים שבכוחו של השכל לנצח את הרגש ובכל אחד מאיתנו הרי יש חתיכה אחת קטנה כזו שנופצה לרסיסים אל מול רגע של מציאות קרה.
למי שהתגעגע לריצ'ל גריפית ]"חתונתה של מיוריאל"[ מחכה גם כן הפתעה נעימה בדמותה של ארבלה אישתו של ג'וד, שכמו הרבה חלומות רעים מסרבת להעלם.
לכשמסתימת הצפייה באחד מהסרטים היותר מחוכמים-פשוטים-אינטליגנטים ששוגרו למסך בשנים האחרונות, נשארים, ללא ספק, עם טעם של עוד ומנסים לפצח שוב, בעזרת השכל כמובן, את משמעותם של מיתוסים של אמונות תפלות או עממיות המוכרות לנו: החל בגוזל הקוקיה המשליך את גוזלי מארחיו מהקן וכלה בגורל הנועד לממזרים או למי שילד אותם. הטעות היא בניסיון הזה בדיוק. יש מקומות שהרגש מוביל בהם למקומות לא רצויים במודע, וזה ככול הנראה סוד כוחו האפל של ג'וד.

מומלץ בעיקר לאנשים שחושבים שיש עוד דרך להתעסק עם אמונות תפלות למעט "שחור" והפרסומות של מפעל הפיס.

3 תגובות על הפוסט “ג'וד-1996-Jude

  1. Online Fedex Shipping Pyridium Medicine Visa Clomid 100mg Viagra And Cialis Non Perscription cialis overnight shipping from usa Amoxicillin Dosing In Neonates

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>