ונתחיל בוידוי, כבר הרבה זמן שאני לא זוכר את עצמי מחזיק חזק בשביל לא להשתין מצחוק בגלל סרט. ונמשיך בגילוי קורע לב עוד יותר, הייתי כמעט בטוח שחוץ מבנות פסייה אף אחד לא יעשה את זה בשבילי השנה. נקנח במסקנה, טעויות קורות. הקומדיה החדשה של מייק ניקולס "כלוב הציפורים" שהיא בעצם עיבוד מחודש [כמה שזה באופנה] לסרט הצרפתי הכה מפורסם:"LE CAGE DE FOLIES" היא די מוצלחת, וקשה להגיד עליה יותר מדי דברים רעים למי שמחפש שעתיים של בידור בעשרים וקצת שקל. אבל בכל זאת לקח לי כמה ימים להסביר לעצמי למה בסיום הסרט הרגשתי קצת מחורבן, בלי לדעת בדיוק למה. ואז הבנתי שהרגשתי בדיוק כמו אז ביום ההוא בכיתה ח’ כשכל הגברים של הכיתה דאז, חוץ ממני, הרביצו לבני השמן בדרך חזרה הביתה, ואני למרות שלא השתתפתי בטקס הקבוע שהיה עובר בני אחת לחודש בערך, לא עשיתי הרבה להפסיק את המכות. בני קם מהמדרכה, אסף את כל הדברים שהתפזרו לו מהתיק הסתכל עלי פעם אחת והלך הביתה בלי להגיד כלום.
אתה משתולל מצחוק בחלק מאד גדול מהשעתיים שאתה נמצא בכלוב הציפורים, ומכמה סיבות: אתה צוחק כי נתן ליין בתפקיד אלברט הוא ככל הנראה ההברקה הקומית הכי מוצלחת של השנים האחרונות, אתה צוחק כי בסך הכל יש צוות די מרשים של כוכבים גדולים כמו רובין ויליאמס דאיין וייסט וג’ין הקמן וכולם עסוקים בלעשות שטויות שיצחיקו אותך. אתה מרוצה כי מיאמי של הגייז היא עיר נורא צבעונית ושמחה שהחיים בה הם חגיגה אחת גדולה, וכולם ברחוב הראשי הולכים בטנגה ממוזערת, והמון ציצים מפלסטיק מציצים אליך כל הזמן מהרקע. [מה שמראה שבגד ים על גוף חטוב הוא ככל הנראה, עדין, התפאורה הכי טובה שיש]. ובכלל נדמה לך שהחיים הם קרנבל אחד גדול וצבעוני ואולי אפילו סרט אחד די מוצלח.
הסיפור על זוג ההומואים המנסים לתת הצגה של נורמאליות לערב אחד עבור הורי הכלה המיועדת שבחר בה בנם המשותף הוא מקור בלתי נדלה לאי הבנות, טעויות וכל מיני שטיקים מצחיקים אחרים שבאמת קשה להתווכח איתם. ונכון, אם לא מסתכלים על החיים כבד מדי אפשר לצחוק בלי הפסקה. גם החברה שהיו מרביצים לבני היו בטוחים שזה ממש גזעי, כנראה בגלל שהם היו חמישה ובני היה רק אחד וגם שמן, שבמקרה היה צריך לעבור באותה דרך הביתה ביחד איתם. ההומואים של כלוב העליזים הם ההומואים המצחיקים של הסטריאוטיפ. יש לכולם תנועות נשיות, כי כולם יודעים שככה זה עם הומואים, הם חיים בתרבות קיטש אחת גדולה ולא מבחינים מפוליטיקה, וכולם הרי יודעים שלהומואים לא אכפת מכלום. הם בוכים מכל שטות ואי אפשר לעשות מהם גברים של ממש וגם את כולם יודעים על כל אגזוזן באשר הוא. ההומואים של "כלוב הציפורים" הם משהו מאד ידידותי למשתמש ואין מה לפחד מהם. הם לא נושכים, הם קיימים בשביל להצחיק ואין סיכוי להידבק מהם באידס, מקסימום הם ידביקו את עצמם וגם זה רק בהנחה שרובין ויליאמס יצליח לנשק את בן הזוג הקולנועי שלו לא רק על הלחי. אז נכון, לא כל סרט חייב להיות נפוח מחשיבות עצמית כמו "פילדלפייה" ולהמציא את הגלגל מחדש, אבל "פרסילה" הרי כבר הראה לעולם שאפשר להיות מצחיק וגם להגיד משהו חכם. וגל מופעי הדראג ששטף את העולם בעקבות הסרט וזרק גם אמירה בעד סובלנות שהכיף שבה היתה העובדה שהיתה גם צבעונית ולא סתם מתחסדת, מתקלקל אצל האמריקאים, כמו הרבה דברים טובים שחוצים את האוקינוס. והופך לסתם מן צחוקים כאלה.

לפעמים אני תוהה, איך זה בדיוק עובד? יושב לו המפיק האמריקאי הממוצע ואומר לעצמו, אני יכול יותר טוב, בואו נעשה את זה לכל המשפחה, ניקח את הפאן הדבילי נגדיל אותו למקסימום ונעיף כמה שיותר צחוקים באוויר. כן, יופי, אומר לעצמו המפיק, תנו לי רק להרים צלצול לרובין ויליאמס ולראות אם הוא פנוי ואני אודיע לכם אם נעשה השנה קופה או לא. "חופשה בכפר", "שלושה רווקים ותינוק", הם שתי דוגמאות טובות למתקפה יצירתית אצל מפיקים דבילים במיוחד שחשבו שגם הם יכולים.
"כלוב הציפורים" לא מתיימר לחנך אף אחד וסביר להניח שבכך מרבית חינו ומי שאמין שמקומם של סרטים לחנך מוזמן ללכת ולנחור בהקרנות של פסטיבל סרטי הסטודנטים הבין לאומי שיתקיים בקרוב באוניברסיטת תל אביב. לקולנוע מעולם לא היה הכוח לחנך, כמו שהיה בו את הכוח להנציח את המעוות והסטריאוטיפי ולתעל אותו למכירת כרטיסים, מה שלא קשה במיוחד להבין אבל לא בהכרח חייבים להסכים איתו.
בני השמן הלך למכון כושר בכיתה ט', הפך לבריון ובדרך חזרה מהתיכון אף אחד כבר לא הרביץ לו יותר, עלי הוא עדיין הסתכל לפעמים באותו מבט שגורם לי להוריד את הראש למדרכה. עד שהלכנו לצבא ולא ראיתי אותו יותר מאז