מייקל, נער בן 15 במערב גרמניה של שנות החמישים, נקלע לרומן אסור עם חנה, אשה מבוגרת ממנו. במהלך הקיץ המשותף שלהם, הוא נוהג להקריא לה ספרים לבקשתה ולהנאתה, עד שיום אחד חנה נעלמת באורח מסתורי מביתה ומחייו של הנער.
שנים לאחר מכן, מייקל הוא סטודנט למשפטים שמגיע לצפות בהעמדתן לדין של קצינות אס אס שפעלו במחנות ריכוז והשמדה במלחמת העולם השניה. בין העומדות לדין נמצאת גם חנה, אהובתו הנעלמת, ובמהלך המשפט הוא מגלה את פרטי עברה ומעשי הזוועה שביצעה באסירות. בזמן אחת מעדויותיה של חנה, מגלה מייקל כי יש בזכרונותיו מידע שיכול לסייע לחנה במשפט, והוא מתלבט אם לשמור אותו בסוד או לנסות ולהתערב.

במהלך הסרט מתפתחת מערכת היחסים של מייקל וחנה – ביחד ולחוד – מול הזכרון המהדהד של זוועות המלחמה והשואה. היא שייכת לדור שביצע אותן, הוא- לדור שמנסה להתמודד עם התוצאות האיומות שלה. הוא לא מבין איך אשה כל כך טובה יכלה להיות כל כך אכזרית, והיא לא מבינה מה כל כך נורא בעובדה שהיא בסך הכל מילאה פקודות ושמרה על הסדר.

מעבר לדילמה האישית של הדמויות, ההתמודדות בסרט רלוונטית לכולם ועולות בו שאלות על סליחה והבנה, ואם הן אפשריות בכלל. על הדרך שבה צריך להתייחס לרוצחים ולנאצים שעדיין חיים בינינו, ומעל כולן נמצאת השאלה, האם יש באנשים הללו שמץ של חרטה. הבעייתיות של הסרט היא שהוא בוחר להתייחס לפושעת נאצית כמו אל בן אדם תמים עם חולשות, ובשלב מסוים נראה שהבמאי ממש מבקש לעורר אמפתיה כלפי חנה שנשפטת בחומרה גדולה יותר מזו של שותפותיה לפשע. "נער קריאה" ממזער את פשעי השואה למקרה אחד, לאשה אחת, ומתרץ את הפשע היחיד שמוזכר בו, בכך שהוא מציג את המבצעת כמסכנה שלא הבינה את ההשלכות של מעשיה. זו המגרעה הגדולה ביותר שלו, שהופכת אותו לסרט מקומם ומטריד במסווה של יצירה הוליוודית טיפוסית.