הגם שזהו אחד הסרטים הנחשבים של השנה והוא זכה במספר רב של מועמדויות לפרס האוסקר, זהו גם אחד הסרטים המשמימים שתוכלו לראות לאחרונה.

הסיפור הקצר המוערך של פ. סקוט פיצ'גראלד הפך לסרט רע ושמאלצי במיוחד בידיו של דיויד פינצ'ר המוערך. הרעיון בבסיס הסרט הזה שובה לב במיוחד, אדם שנולד והוא סובל ממום מיוחד הגורם לו להצעיר עם השנים הוא סוג של פנטזיה מרתקת עבור יוצר קולנוע. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת של טכניקות מחשבים מאפשרות מרחב גדול לבמאי בתיאור הויזואלי של מקרה בלתי אפשרי שכזה לכאורה. כאשר אתה נולד אדם זקן והופך עם הזמן לבראד פיט נדמה שההצלחה מובטחת מראש. כאשר הטכנולוגיה מצליחה גם להצעיר את פיט ולהחזיר את המראה הזוהר בו אחז בשנות העשרים שלו, ההצלחה נדמית אפילו כפולה.

אבל אבוי, התוצאה הקולנועית היא מופרכת, חסרת רחמים לצופה באורכה העצום ובעיקר בקיטשיות שלה שנדמה שאינה מודעת לעצמה כלל וזהו חטאה המרכזי.

חוסר הכימיה בין שני השחקנים הראשים, פיט ובלנשט גם הוא אינו תורם לתוצאה המשמימה.
בראד פיט אינו במיטבו בסרט הזה ואת אותו הדבר אפשר להגיד גם לגבי הופעתה הפומפוזית של קייט בלאנשט בסרט משל הכריזה על עצמה באופן עצמאי כמריל סטריפ. היא מוגזמת, דרמטית מדי ובעיקר היא מגוחכת [הרבה יותר מפיט], בגילום דמותה במהלך מה שאמור להיות שנות העשרים לחייה.

מלבד שורות יפות מאד בחלק מהוויס אובר של פיט שיש בהן הגיגים פילוסופים בעלי ערך על החיים ועל האירעיות של בני האדם בהם, נדמה שהסרט הזה, שרצה לעסוק בנושאים כבדי משקל הפך לשיר הלל ליהירות המראה החיצוני, הסגידה לו ולאיקונוגרפיה ההוליוודית הכרוכה בו ונדמה שבכך עיקר כשלונו.

גם האמיצים שבינכם ימצאו את עצמם מבקשים את נפשם לנימנום קל במהלכו ולתחינה אמיתית לסיומו של הסרט המוזר והלא אחיד הזה ברמתו.

חובבי הטריוויה שבניכם יהנו לזהות את ג'וליה אורמונד, פעם הבטחה גדולה שהתפוגגה, אבל עדיין שחקנית מצויינת ויפיפה אמיתית, אשר שיחקה לצידו של בראד פיט ברוחות של תשוקה המתקתק והמצויין שהיה סרט הפריצה של פיט ושלה, הפעם היא בתפקיד משנה, מבוגרת יותר אבל עדין עוצרת נשימה.