אל עשיית אביב הגיע תומר הימן נישא על גלי השבחים של תומר והשרוטים כמי שסומן כאחד מן היוצרים הדוקומנטריים המבטיחים והמעניינים של השנים האחרונות.

אין שום ספק שאביב גפן הוא בחירה מעניינת ברמה הנושאית לסרט. האיש הוא תופעה פנומנאלית בכל קנה מידה שהוא בשדה המוסיקה והתרבות בארץ ומעמד כוכבות העל לו הוא זוכה בקרב צעירים די בו בכדי לרצות לפענח מקצת מן הקסם שלו בסרט דוקומנטרי.

אבל נדמה שבכך מסתיימת החקירה של הימן את מושא ההתייחסות שלו. הגם שהסרט עשוי בחוכמה רבה שמתעלמת באלגנטיות רבה, הרי שהימן מסתכל על מושא ההתיחסות שלו בהערצה בעצמו, מה שמייצר סוג של חוסר כנות בסרט הזה.

הימן יחזור על כך בצורה בוטה יותר אפילו בסרט שילווה את עידן רייכל במסע הופעות באתיופיה ושם אף תחמיר זוית המבט החנפנית משהו אף יותר.

היימן הוא יוצר מיומן בעל עין יחודית. קשה לקחת את זה ממנו. מכל בחינה שהיא אביב הוא סרט מעניין שכן הוא easy on the eye וקשה לאבד עניין במהלך הצפייה בו. את העובדה שאין אפילו נסיון קל שבקלים במהלך הסרט לתת זוית מבט ביקורתית חוסמות ברוב דקות הסרט הפומפוזיות המודעת לעצמה של אביב גפן שמבחינתו תמיד התקשורת, על כל גווניה, גם זה הדוקומנטרי היא כלי שרת בידו.

הימן נופל למלכודת הזו בקלות, מרצון או שלא, ועל אף העניין שהסרט מייצר הרי שמושא התתיחסות שלו, גפן, הופך סתום ואניגמטי עוד יותר, בדיוק כפי שרצה וחבל, כי לא זהו תפקידו של יוצר דוקומנטרי, בפרט לא אחד עם הכישורים שניחן בהם תומר הימן.