יש סרטים שהם סך הופעת הראווה של כוכביהם ופחות של יוצריהם. המועדפת, סרטו של יורגוס לנטימוס הוא אחד מהם. הוא לא יזכר בשל תעוזה קולנועית יחודית או דרך חדשה לספר סיפור, אבל בהחלט יחקק בשל המורשת היחודית שמותירות שלושת הנשים המככבות בו.(שלושתן אגב מועמדות, ובצדק רב כמובן, לפרסי האוסקר בקטגוריות משחק שונות).
זהו עיבוד חופשי לסיפורה של המלכה השברירית אן אשר מולכת בחוסר כישרון של ממש על אנגליה במאה השמונה עשרה, מבלי שיש לה כל עניין בצרותיה של הממלכה. השחקנית אן קולמן מעצבת בכשרון אין סופי את דמותה ההיסטרית של המלכה המעורערת במשהו שהוא מעיין ורסיה חדשה למלכת הלבבות מעליסה בארץ הפלאות של לואיס ס קרול. כן, זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע, מלכה מטורללת, חפה מכל כישורי מלוכה, למעט זכותה האלוהית למלוך, מותירה את הקרקע לבת הלוויה הקרובה אליה ביותר ליידי שרה(ריצ'ל וויז) אשר מנהלת בעבורה את ענייני הממלכה. משהו באופן שבו מעצבת קולמן את הדמות מעורר אמפתיה אדירה למלכה האבודה.
כניסתה של משרתת אלמונית(בגילומה של אמה סטון) המוצאת חן בעיני המלכה, מייצרת משולש של אהבה, אימה ותשוקה המרעיד את הממלכה ואת המלכה השברירית ממילא.
המבנה התסריטאי של הסרט, כדרמה קומית, הוא אולי הבחירה המעניינת ביותר הגלומה בו להציג את סיפור העלילה. לא מדובר בעוד סרט היסטורי מייגע עם שיחזורים תקופתיים משעממים הנועדו להרשים את הצופה, הגם שאלו נמצאים שם. אבל שוב גם כאן אין שום חדשנות קולנועית שכן במידה רבה הסרט הזה משיק באופנים רבים לטירופו של המלך ג'ורג שסחף גם הוא קהל רב והערכה כשיצא לאקרנים והוא נשען על אותו מבנה משעשע: אין צורך להציג את בני המלוכה כמורמים מעם אלא דווקא להציג את הבעיות התשוקות והשנאות המטרידות אותן באופן שמקרב את הקהל לסיפור עסיסי ממילא. הגישה הזו עובדת גם כאן, והיא מותירה חלל של ממש לשחקניות המעולות המשתתפות בו. היא יוצרת מעין זירת איגרוף משנית לעלילת הסרט ונותנת לקרב הדיוות הזה משקל נפח וקו כמעט מקביל לעלילת הסרט כך נדמה. כל אחת מהן שחקנית מוערכת המודעת ליכולות של עמיתותיה וכל אחת מהן מבקשת "לטרוף" את המסך. קולמן, סטון וויז מתגוששות כאן, בהפגנת כוח מרשימה של נרטיב הכוכבות היחודי להן, והן מצמיתות את הצופה אל המסך מן הרגע הראשון.
זהו סיפור על שיגעון, טירוף, בדידות ובעיקר צביעות אנושית והמדדים שבהם צבועים הכוח והשררה. מה הם מולידים מאנשים המבקשים להתקרב אל הפסגות הגבוהות ביותר, כמו גם על בדידותם האינטלקטואלית המובנית של אלו שנולדו לתוך עמדות כוח, או מחזיקים בהם מתוך טיפוס אליהן. מחירה של השררה היא בדידות, ומחירו של הכוח הוא שתמיד מישהו אחר נושף בעורפך על מנת לנכס אותו לעצמו.
יש משהו מאד דארוויניסטי כמעט במערכת היחסים ההישרדותית בין השלישיה. המלכה, החברה הטובה "הנחלצת לעזרה" ומנהלת את המדינה במקומה והמשרתת השאפתנית המוכנה לעשות כל שיתבקש ממנה על מנת לזכות בעמדת כוח משלה.
אני מתקשה לראות כיצד סרט הוליוודי השייך למיין סטרים היה מצליח להציג ללא חשש לפני עשור למשל, משולש אהבה לסבי נשי שבו לתשוקה המינית יש חלק אדיר בעיצוב פוליטיקה ממלכתית של מדינה. יש בכך חידוש מרענן ואפילו סוג של העזה מתבקשת אולי בעידן של פלוראליזים, ושל קבלה מינית רחבה יותר גם בהוליווד השמרנית. זהו הישג חשוב לסרט שנדמה שיש בו את כל המרכיבים הנחוצים על מנת להפוך לזכיר, גם אם לא מהפכני.
החסרון המרכזי של הסרט היא התחושה שהבימאי מאוהב ביצירה שלו עד למקום שבו הוא אינו מרגיש ברפטטיביות של חלק מן הסצנות הדרמטיות, והתחושה היא שעריכת תסריט הדוקה יותר שהיתה מקצרת במעט את הסרט, הייתה מועילה לעוצמה הגלומה בו מבלי לעייף את הצופה יתר על המידה. שעתיים של סרט בעידן הבינג' של סדרות טלוויזיה בעלות מבנה דרמטי מדוייק של 50 דקות הוא אתגר. לא אתגר שאי אפשר לצלוח אותו, אלא אתגר שצריך לחשב היטב האם יש צורך לצלוח אותו. יתכן שאורך יריעה דרמטי קצר יותר, היה שומר במשהו על הרעננות הרבה שיש בסיפור ובדרך הצגתו ומרגיש בסופו של דבר מטריח פחות.
לשחקניות עצמן נדמה כי יש כר יריעה כמעט בלתי סופי על מנת להציג את כל ארסנל הנשק שלהן והן לא מפספסות שום הזדמנות. מן הבחינה הזו מדובר באחד מן המצגים המרתקים ביותר של הופעות נשיות בקולנוע בשנים האחרונות. כל אחת מהן מייצרת הופעה בלתי נשכחת של ממש שרק בעבורה שווה יהיה לראות את הסרט הזה יותר מפעם אחת.