זהו סרטה הראשון המשמעותי של הדיווה הקולנוע של הקולנוע האמריקאי, ג'וליה רוברטס, מאז פרשה לצורך חופשת לידה שהתארכה יותר מדי ונמשכה לאורך כמה שנים והסרט, על אף שתפקידה של רוברטס בו זעיר באופן יחסי, שווק כקאמבק של רוברטס אל עולם הקולנוע.

לכאורה, כל הסימנים הראשוניים של הסרט הזה מדברים בעדו, שובה של רוברטס, לצידו של טום הנקס, מענקי המשחק הגדולים של מסך הקולנוע האמריקאי בסרט הרוכב על גב הפופולאריות של מודעות פוליטית ועוסק בנושא בעל "בשר" של ממש, כזה שאפשר להגדירו כחשוב. כל אלו מופקדים בידיו של הבמאי עטור השבחים, מייק ניקולאס ואמורים לתת מוצר קולנועי בעל משמעות.

הסיפור שנבחר הוא סיפורו של חבר קונגרס, אלמוני יחסית, אשר מצליח להסיט תקציבי עתק לצורך מימון המוג'הדין, לוחמי החירות האפגנים, אשר הצליחו בשנות השמונים להביס את האימפריה הסוביטית אשר פלשה לאפגניסטן ולגרום לנסיגתה.
הגם שהסרט מציג זווית משעשעת לגבי התנהלותה של הפוליטיקה האמריקאית, משוחק היטב, וכתוב טוב הרי שהבעיה הראשית שלו היא שהוא עוסק בתקופה ובסיפור שנדמה שאינם מעניינים איש.

הנסיון להציג את תרומתו של צ'ארלי ווילסון למהלך ההיסטוריה של שנות השמונים כמי ששינה את העולם, מגוחך ופאתטי משהו. אחרי הכל, מדובר במלחמה זניחה במיוחד שעצם העיסוק בה, שלושים שנה מאוחר יותר לא ברור ובוודאי שלא מעלה שום עניין אקוטי בעל עניין ציבורי רב.

למרות יעילותו של הסרט, אין בו שיאים מרגשים, הדמויות בו ומניעהן נותרים שטוחים וסתומים. הופעתה של רוברטס מאכזבת, והנקס, ופיליפ סימור הופמן, הגם שהם מספקים הופעות מצויינות לא מצליחים לרגש או לייצר עניין של ממש בסרט שכולו עסוק בהיותו תקין פוליטית. בניגוד לסוריאנה או מייקל קליטון המשובחים של ג'ורג' קלוני, סרטים מאותו הזן שהצליחו לתת אמירה משכנעת ולהלום בצופה, מלחמתו של צ'ארלי ווילסון נותר מוצר סתום ולא ברור ללא שום יכולת להשפיע רגשית על הצופה.

גם הכנסות הסרט בקופה איכזבו והוא כיסה רק בקושי את עלויות הפקתו הכבדות.