לא הייתי צריך את "האלמנט החמישי" על מנת לדעת שללוק בסון יש משהו להגיד ולרוב הוא יודע מתי ואיך לעשות את זה. "הכחול הגדול" הקסום, הרגיש והמופלא. "ניקיטה", האלים ו"לאון" ההורס והנדיר, הם כמה מן הסרטים הנועזים של השנים האחרונות הן מבחינה תמטית והן מבחינה צורנית. בסון הוא ללא ספק הצלע השלישית והמוכשרת במה שהבימאים הצרפתים המבוגרים אוהבים לכנות בזילזול: B.B.C כלומר בסון, בנייקס וקארקס, קרי שלושת הבימאים הצרפתיים הצעירים המובילים כיום בצרפת. הם הבימאים היחידים כמעט אשר סרטיהם נרכשים להפצה בחו"ל וללא ספק, נכון לעכשיו, איש לא מצליח טוב מהם לתת לשפה הצרפתית את הכבוד המגיע לה ולייצר סרט בצרפתית בעל פוטנציאל להפוך לשובר קופות בין לאומי. ]השניים האחרים אחראיים לסרטים כגון "בטי בלו" ו"הנאהבים מפריז"[. העובדה שהקולנוע הצרפתי נמצא במשבר חמור בכל הנוגע לרמת הפופלאריות שלו בהקרנות מחוץ לצרפת היא סוד גלוי. כמי שהוביל את התעשייה בשנות החמישים והשישים שלה מבחינת מקוריות ונועזות הרי שהיום הפך הקולנוע הצרפתי לחיקוי חיוור ומביך של ניסיונות לחקות כל מה שקשור בזוהר הוליוודי. או שפשוט נשאר תקוע עם התחושה שהגל החדש עדיין מעניין מישהו והוא ממשיך ליצר סרטים שלפחות מהבחינה האומנותית אין להם מקום בעולם הפילמאי של היום.
לוק בסון הוא ללא ספק יוצא דופן. כמי שבחר באופן כמעט מודע לנטוש את השפה הצרפתית בחלק מלהיטיו הבין לאומיים ]"לאון", "הכחול הגדול"}בחלקו{ו"האלמנט החמישי"[, אפשר בקלות להאשים אותו שנכנע לחוקי קופות הכרטיסים חסרות הרחמים. ההאשמה הזו נכונה בחלקה ואם היא אחראית לכך שדוקא בסון קיבל את תקציב הענק ליצירת "האלמנט החמישי" ולא איזה במאי מידיום וול אמריקאי, הרי שהחלטתו של בסון הוכחה כנכונה. הניסיון האחרון שלו ליצר להיט בין ללאומי בצרפתית "ניקיטה", לא זכה להצלחה המצופה בארצות הברית. שם העדיפו האמריקאים לרכוש את זכויות ההסרטה ולהפיק גרסת דמה חיוורת עם ברג'יט פונדה, שלמרות שהיתה כישלון בקופה ]16 מליון דולר בהכנסות[ עדין הכניסה יותר כסף מהגירסה המקורית ]2 מליון דולר הכנסות בלבד [. אפשר לראות ב"לאון" את ההקדמה הצפויה ל"אלמנט החמישי" וכסרט שבו יכלו טייקוני הסרטים ]לא רק בארה"ב[ לרחרח את יכולתו של בסון לייצר להיט ענק. כמו גם בסון בעצמו.
"האלמנט החמישי" שהיווה ללא ספק מוקד המשיכה המרכזי בפסטיבל קאן הוא ללא ספק סרט המדע הבדיוני המעניין, המרתק והמאתגר ביותר מאז "בלייד ראנר". השימוש שבסון עושה ביכולות הקולנועיות וחופש המחשבה האירופאי שכמעט לעולם אין לו גבולות בצירוף תקציב הולם יצרו את אחד מסרט המדע הבדיוני המעוצבים ביותר של כל הזמנים. נאמן למושלמות העיצובית של הקולנוע האירופאי, שכר בסון את שרותיו של ז'אן פול גוטייה האופנתי ורתם את חזונו ההזוי משהו למקום הנכון ביותר עבור גוטייה. גם לטעמי האישי בגדיו של גוטייה תמיד התאימו ליצורים מהחלל החיצון ולא בהכרח לאנשים בשר ודם. והגופייה הכתומה שוויליס לובש היא ללא ספק משיאי הסרט לפי דעתו ש ל חלק מהקהל שנכח בהקרנה בה הייתי.

במרכז העלילה המתרחשת בתחילת שנות האלפיים עומד החיפוש אחר האלמנט החמישי, אשר צירופו לארבעה אלמנטים אחרים יציל את העולם מהשמדה. עולמו העתידני של בסון הוא ללא ספק אחד מהעולמות האקלטיים העתידניים הנועזים ביותר שנראו על המסך. מבמאי אמריקאי לא ניתן לצפות שימנה נשיא שחור כנשיא הגלקסיה, ]ראה מקרה ביל פולמן ב"היום השלישי"[ וככלל אם אתה לא וויל סמית אין סיכוי שנראה אותך נלחם בחיזרים בהפקות ענק. המסך ה"לבן" נטול שחקנים שאינם בעלי הופעה וואספית בסרטי מדע בדיוני אמריקאים היווה תמיד אחד הצורות המעצבנות ביותר של גזענות שהתקיימו בעולם הבידור. אצל בסון חזון העולם שאין בו גבולות הוא לא רק מס שפתיים אלא גם מציאות מומחזת ומרתקת בדרך הצגתה.
ברוס וויליס, ]בכושר מצויין לשם שינוי[ משתדל שלא להעיק על הסרט במניירות הכוכביות שלו וניכר בו שהוא מבין את גודל ההזדמנות שנפלה לידיו. לצידו מילה ג'ובוביץ היפה, בתפקיד הסטראוטיפי ביותר בסרט. כן, גם האלמנט החמישי מתגלה ככוסית שלא ממש מדברת אנגלית כמו שצריך אלא מעדיפה להשתמש בניב חללי ובלבוש מינמאלי. ]יש חוקים שלא משתנים[. צוות שחקני משנה נהדר ובעיקר כריס טאקר בתפקיד שדרן רדיו פומפוזי מגבים את הנהימות של וויליס בזמן שהוא מקריא את הטקסט. הסרט זורם, ובכל אופן ]ואולי בעיקר[ מי שלא יחפש את כל המשמעויות וההגיגים שחיפשתי בו אני ]במחילה[ יקבל את הכרטיס הטוב ביותר בעיר בשנה האחרונה.