מונרו, הכוכבת הנשית האולטימטיבית

במובנים רבים מרילין מונרו, אשר מתה בגיל 36 בשיא תהילתה, היא הכוכבת ההוליוודית האולטימטיבית.

חייה היו "החומר ממנו עשויים אגדות" והתהילה והכוכבות, מתגלמים במובנים רבים בדמותה האיקונוגרפית הידועה לרבים ברחבי העולם גם כחמישים שנה לאחר מותה.

076מונרו, נורמה ג'ין בייקר בשמה המקורי, נולדה ב 1926, גודלה על ידי זרים ומשפחות אומנות לאחר שננטשה על ידי אימה, ולא הכירה מעולם את אביה, מה שהפך את ילדותה לבודדת מאד וחסרת יציבות, לגורמים אלו תהיה השפעה מכריעה על שאפתנותה מחד ועל אישיותה המעורערת ושובת הלב בו בעת. מונרו אשר פילסה את דרכה בהוליווד כשחקנית חוזה באולפנים שונים, הפכה בסופו של דבר לכוכבת הגדולה ביותר של  MGM בסוף עידן שיטת האולפנים. היא צמחה מתפקידים קטנים של כוכבנית והפכה במהירות יחסית לכוכבת הגדולה ביותר של האולפן, ובסופו של דבר לכוכבת הגדולה ביותר בעולם אשר מליונים ביקשו לצפות בסרטיה, שהפכו לריווחים ביותר וזימנו לה אפשרות לעבוד עם הכוכבים הגדולים ביותר של תקופתה, הן בתחום המשחק והן בתחום הבימוי.

מונרו חלמה את חלום הכוכבות מגיל צעיר כדרך לרפא את נפשה המסוכסכת במובנים רבים. היא האמינה בחלום הכוכבות כמקום בו שאיפותיה יוכלו להגיע לידי ביטוי, וכשרונותיה בתחום השירה והמשחק יוכלו לבוא לידי ביטוי.

התהילה נתפסה על ידי מונרו כדרך לקבל אישור לנחיצותה ולערכה בעולם, אך לתהילה היה גם צד הפכפך עימו נאלצה מונרו להתמודד בעתיד.

מונרו החלה לקבל תפקידים קטנים כבר בסוף שנות הארבעים של המאה הקודם. מראה המצודד, לא נתפס כייחודי, והיא הושמטה מן החוזה שלה לאחר שתי הופעות קצרות בלבד שלא עוררו עניין רב. גם אולפני קולומביה שלקחו אותה לאחר מכן, נפטרו ממנה במהירות.

תחושת הערך העצמי של מונרו, לא הייתה גבוה במיוחד, והיא נעזרה לאורך כל חייה בדמויות של מנטורים, חלקם טובים אך אחרים הרסניים. מונרו לא חשבה שהיא טובה מספיק, וסמכה רבות על דמויות אשר ילוו אותה לאורך הקריירה בכל אספקט מקצועי, סוכנים, מנהלים וקואצ'רים למשחק. רבים מהם ניצלו את הקרבה אליה לתועלתם האישית ואת התלותיות הגדולה שפיתחה כלפיהם.

הופעה קטנה בסרט של האחים מרקס בתפקיד נשי מפתה, הצליחה לתפוס את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות בעיר הסרטים. מונרו, חיפשה את קרבתם של בעלי תפקידים ואנשים בעלי כוח בעיר הסרטים שיכלו לתפיסתה לקדם את הקריירה שלה. זה יהיה דפוס שיישאר עמה לאורך כל חייה והיא תעריץ אנשים בעלי כוח שישרתו את המסלול שלה, רבים מהם היו מבוגרים ממנה.

אספלט הג'ונגל של הבמאי המעורך ג'ון יוסטון בשנת 1950 נחשב לתפקיד המשמעותי הראשון שלה שלאחריו, הבחינה בה עיר הסרטים. הופעתה בו היא רגע הפריצה של תהליך הכוכבות שלה ויצירת הנדבך הראשון בתהליך הכוכבות שלה. מונרו לא בחלה בשום אירוע של יחסי ציבור שיכול היה להגביר את חשיפתה לציבור. תפקידה הקטן בסרט הכול אודות חווה, לצידה של בטי דיוויס, סייע גם הוא לחשיפתה ולהשתתפותה בסרטים מרכזיים יותר.

החוזה שלה באולפני FOX    הביא לה חשיפה גדולה אך גם סייע ביצירת דימוי כוכבות בעייתי עבורה בעתיד שיקשה עליה לקבל תפקידים טובים/איכותיים. מחד, היא נחשפה בסרטים רבים, אך כמעט תמיד באותו תפקיד של בלונדינית קלה להשגה ולא חכמה במיוחד. אך מונרו ידעה ל"תבל" גם תפקידים אלו ולהביא ניצוץ מיוחד וייחודי אשר זוהה עמה והפך אותה לזכירה מאד עבור הצופים.

שדים מן העבר

Marilyn Monroeמונרו הצטלמה בתחילת דרכה בצילומי עירום חושפניים, צילומים אלו דלפו כשהחלה תהילה לנסוק ובאופן מפתיע ביותר, לא פגעו בקריירה שלה, למרות ערכי המוסר השמרניים של התקופה, אלא להיפך, העצימו את תהילתה באופן עקיף וסייעו לבסס אותה כאלילת מין מפתה, חושנית ונערצת על ידי מיליוני גברים ברחבי העולם. במובנים רבים, תשובתה בה הצדיקה את הצילומים מכיוון שהייתה מרוששת ונזקקה לכסף, אף זיכתה אותה באהדה ציבורית רחבה ונתפסה כאמינה. ראשי האולפנים שחשבו להיפטר ממנה עקב השערורייה הבינו כי בידיהם שערוריית יחסי ציבור אותה יוכלו למנף באופן חיובי עבור הכוכבת העולה שלהם.

מונרו והמצלמה

עבור מונרו, המצלמה הייתה תראפויטית. היא התמסרה לחלוטין לזו, ולתצלומיה, כמו גם לסרטיה, גם לרעים שבהם הייתה משיכה ממגנטת עבור צופים רבים ברחבי העולם.

בפער שבין חוסר הביטחון של נורמה ג'ין בייקר, בתהליך יצירת הכוכבת "מרילין מונרו", היא התקיימה כישות חסרת ביטחון מאד, אך ככוכבת, הקרינה ביטחון רב בהופעותיה על המסך, חלקן היו בלתי נשכחות ונחקקו בזיכרון הקולקטיבי. נדמה כי מונרו, יותר מכולם האמינה באשליית הכוכבות אשר יצרו עבורה בכירי האולפנים, אך התקשתה לתפקד כאדם פרטי בשל הדימוי הכוכבני המיני שהוצמד לה וחיי האישים סבלו מכך. לוח השנה עם תצלומי העירום של מונרו, ותצלומי יחסי הציבור שלה, כמו כל מוצר אחר שנקשר בשמה נהנים ממכירות אדירות ברחבי העולם עד היום ומפרסמים רבים עושים שימוש בשמה עבור מוצרים חדשים לחלוטין. נדמה כי קסמה בהקשר זה ומעמדה האיקונוגרפי, הפך אותה לעל זמני, אך הייתה זו ההתמסרות שלה למצלמה, עימה ניהלה מערכת יחסים של ממש, שהפכה את הצילומים בהם השתתפה, לחסרי גיל.

הצד ההפכפך של התהילה

ככל שגדלה תהילתה של מונרו, כך גדל חוסר הביטחון האישי שלה. היא חששה למעמדה ולהופעותיה בסרטים וככל שהתבגרה חיפשה להיחלץ מנרטיב הכוכבות הכובל שלה שתייג אותה כבלונדינית טיפשה, קלה להשגה ובעיקר כשחקנית "לא רצינית". מונרו חיפשה תפקידים מורכבים יותר, כמו גם הכרה כשחקנית אופי "רצינית" אך הוליווד התקשה להעניק לה את ההכרה הזו והיא לוהקה שוב ושוב בתפקידים מיניים מפתים אשר היו מזוהים עימה, ואשר בהם רצה הציבור לראותה.

מערכות יחסים כושלות, שחלקן הסתיימו בנישואין עקרים וחלקן רק גרמו להשפלתה הפומבית(הרומן של עם ג'ק קנדי ואחיו) לא סייעו להגביר את ביטחונה העצמי. חלומה להרות ולהפוך לאם נכשל פעם אחר פעם והיא התמכרה בשנים האחרונות הן לטיפה המרה והן לתרופות מרשם רבות שהאולפנים וכל מי שסבב אותה סייע לה להשיג מתוך מטרה לשמור עליה תפקודית.

חמים וטעים של בילי ווילדר נחשב בעיני רבים לסרטה החשוב ביותר מכיוון שסייע לה להציג גם מנעד קומי רחב, ובו בעת קיבע את דמותה המינית הנחשקת כמושגת ואפשרית לכאורה עבור צופים רבים. מונרו עצמה, לא הוזמנה למסיבת הסיום של הסרט שכן בימאי הסרט בילי ווילדר זעם על איחוריה התכופים לאתר ההסרטה, אלו נבעו מחוסר ביטחון אך רבים ראו בהם חוסר מקצועיות.

סרטה האחרון שהושלם, the misfits ( ג'ון יוסטון, 1961) היה מתנת פרידה מבעלה לזמן קצר המחזאי ארתור מילר שכתב עבורה את התסריט. הופעתו בו קודרת מאד ושונה מהדימוי שהציבור הכיר. כישלונו היחסי של הסרט וחוסר הרצון שלו לראות את מונרו שלא בתפקידה השגרתיים, פגע במונרו וערער את בטחונה העצמי הנמוך ממילא.

 

סוף המסע- הסרט שלא הושלם מעולם

 

We the stars, like the stars demand the right to twinkle, את המשפט הזה אמרה מונרו כאשר התבקשה להסביר את האיחורים הרבים שלה ואת העדרויותיה התכופות מסט סרטה האחרון שלא הושלם מעולם something's got to give (1963) לצידו של דין מרטין. מונרו הגיע לאחד עשר ימי צילום בלבד והשביתה את ההפקה כולה למשך חודש שלם. אולפני MGM נקטו בצעד לא שגרתי ופיטרו את הכוכבת שלהם, אך החזירו אותה מיד לעבודה בלחץ הציבורי האדיר של מעריציה שביקשו מהם למחול לכוכבת והכוכב שלצידה. ימים ספורים בלבד לאחר שהודיעו על החזרתה לעבודה, מתה מונרו במוות אפוף מסתורין אשר לגבי סיבותיו עד היום הדעות חלוקות. צילומי הסרט לא הושלמו מעולם.

מהו סוד הקסם של מרילין מונרו?

מונרו הייתה בלתי מושגת מחד, אלילת מין הוליוודית טיפוסית לכאורה אך הצליחה לייצר פרסונה קולנועית שלא הייתה בהכרח שבלונית וחד מימדית. דמותה המינית המפתה אך בו בעת הפגיעה הצליחה במהלך חייה הקצרים, בסיוע מכונת הכוכבות ההוליוודית לייצר אהדה אדירה ופופולאריות לה לא זכתה אף כוכבת אחרת מאז.

לצד היותה "גדולה מהחיים" מינית ובלתי מושגת. מונרו הצליחה לשדר בהופעותיה על מסך הקולנוע גם נגישות ורגישות רבה שגרמו להופעותיה בסרטים להיתפס כאמינות ובלתי מרוחקות.  

סיפור חייה הרגשיים השבירים והעדויות הרבות שנצברו לגביהן, גם הם מזינים את המיתולוגיה לגביה. הכוכבת הגדולה ביותר בעולם מתה בודדה, ללא איש שיבין ללבה או יהיה לצידה בליל מותה. העובדה שמונרו נשארה כוכבת עד היום, כחמישים שנה לאחר מותה ודורות חדשים של מעריצים ברחבי העולם נחשפים לדמותה המצולמת, לסרטיה ולסיפורה נותר במובנים ללא הסבר מדויק או מוחלט, אך אותו האלמנט החמקמק שאינו מאפשר להצביע ברורה מה הופך אדם בשר ודם לכוכב על זמני, נותר פתוח לדיון. מותה בגיל 36, העובדה שלא הזדקנה על המסך אלא נותרה צעירה ואיקונית תורמים לעובדת היותה אלמותית, אין בכך ספק, אבל מונרו לא הייתה הכוכבת היחידה שמתה צעירה, רבות אחרות נשכחו מלב הציבור בעוד דמותה של מונרו, כמי שמסמלת את תהילת הכוכבות, האלמנט החמקמק והבלתי מוסבר שלה, וכוח המשיכה, ה E factor  של דמותה נותרו פתוחים לפרשנות ולפיענוח של חוקרי קולנוע עד היום.

 

 

 

המלצה לצפייה:

דוקומנטרי עם אפשרות כתוביות בעברית ביוטיוב: Marilyn Monroe: Beyond The Legend

https://www.youtube.com/watch?v=lIfuJioOeJk

 

 

האופה מברלין

גם במחיר אנלוגיה בנאלית שתראה לכאורה בנאלית, יש איזה קשר ישיר בין מעשה(פלא) האפייה והסבלנות הנדרשת להצלחתם תפיחתם הנכונה של מאפים, לבין הסבלנות שתובע האופה, סרטו של האופהאופיר ראול גרייצר מן הצופה בעידן של ריגושים מיידים, עריכה מהירה וקצב מהיר כסוג של התניה לקולנוע המבקש למצוא חן בעיני צופיו, האופה מברלין מבקש מהם להתמסר לו ולפצח אותו.

מותו של איש עסקים ישראלי, שהוא אהובו הסודי של אופה בחסד ממוצא גרמני, מביא את האופה למסע נפשי ופיזי אל עבר בית הקפה הקטן שמנהלת רעיית מאהבו המת בירושלים. הוא הופך בתוכו לשוליית מטבח שאט אט מתחילה להפיץ את קסמי ריחי המאפים ואישיותו השלווה בקרב דרי בית הקפה ובקרב חדרי הלב של בני משפחתו לשעבר של אהובו, שאינם מודעים לקיום הקשר הסודי שהיה בין השניים.

הרצון שלו להפוך לחלק מעולמו של אהובו המת, מתבטא בהגירה זמנית אל העיר המנוכרת, אל הדת היהודית שאינה ממהרת לחבק זרים ואל החשדנות הטבעית של הישראלים כלפי הזר והאחר. חשדנות המלווה פעמים הרבה בחוסר טולרנטיות בסיסית.

חוקיות עולם האפייה היא חמקמקה משהו, לכאורה, שלל מתכוני אפייה זמינים לכולנו, אבל רק מעטים מאיתנו מתמסרים לתחום הבישול הזה בסבלנות שהוא דורש מאיתנו, ומעטים עוד יותר, מצליחים בתוכו. מדוע בעצם? מה יסוד תשומת הלב שחומק מרבים על מנת שהשמרים יתפחו, שהטעם של המאפה יהיה בלתי נשכח? מה מפריד בין אופים בחסד לבין מי שאל להם לשלוח את ידם בעשייה הזו? אלו הן שאלות פשוטות לכאורה אבל מאחוריהן עומד עולם שלם של רגש שאותו יש "להוסיף" לכאורה לתוך כל תהליך האפייה. יתכן שבמובנים רבים, את אותה המשוואה צריך לספר גם בדגש של יצירות קולנוע. האם כל אחד יכול לספר סיפור? האם נדרשת סבלנות לספר סיפור אהבה שיש בו גילוי? האופה עוסק בשאלות האלו באופן אמיץ ומעורר השראה בעיקר מכיוון שהוא עובד על שעון זמן משלו. מדוד סובלני ומעמיק ברצון שלו לספר סיפור "קטן" בדרך משלו, יחודית, עם קול ברור ותביעה לסבלנות שכל גילוי דורש מצופה. במובנים רבים, צפייה באופה והתמסרות לו בדומה למאפה, מבלי להבטיח "הצלחה" או "הנאה" כערובה לצפייה בו, וזו מזכירה קריאה בספר משובח- וזו, לכשעצמה אחת המחמאות הגדולות ביותר שניתן לתת ליצירה קולנועית, שהרבה פעמים חסרה את מימד העומק הנסתר של יצירות ספרותיות.

יש משהו ממכר בקצב האיטי מאד של הסרט, שכמו מתעלם מחוקיות הזמן הנוכחי ומתעקש לספר סיפור איטי, מדוד, בעל קצב ונשימה משלו. בעידן הנוכחי מדובר לא רק באומץ אומנותי אלא בעיקר באמירה: מהו הזמן והסבלנות שאנו לוקחים על מנת להכיר את האחר ואת סיפור חייו? עד כמה אנו קשובים למתרחש בליבם של האנשים שאנו אוהבים, ועד לאן יכול לקחת אותנו אותו מסע האהבה הפתלתל? באופן סינמטי הוא מזכיר יצירות של פרלוב על סבלנותן והעין הבוחנת הסקרנית והמעמיקה שלהם או לחלופין את לאן נעלם דניאל ווקס של אברהם הפנר שהציג חתרנות ביצירתו דרך מבע קולנועי סובלני ומדוד, כך גם האופה, שצפייה בו מרגישה שיוצריו נשענים על מסורת קולנועית מקומית וזהות ישראלית מובחנת ומדוייקת.

ירושלים שטופת האמונה על החילון המסויים והמועט הממשיך להתקיים בה,  על קיסמה, יחודיותה והרתיעה הרבה שהיא מייצרת אצל לא מעט ישראלים מצטלמת כמובן נהדרת בסרט הזה החוקר לא רק את מקורות האהבה אלא גם ובעיקר את מקורות הסבלנות הנדרשת לה. את החיים השלמים שנקטעים באיבחה אחת בודדת לעיתים כשאהבת חיינו מסתלקת לה במעין אגביות.

על ציר הזמן ההיסטורי של מערכת היחסים הטעונה בין העם היהודי לעם הגרמני, נפרשת מערכת אחת,בודדת, מודרנית מאד, הנושאת על גבה מטען לא לה ומעמתת את הצופה בשאלות של זהות ומוסר.

האופה הוא יצירה עדינה מאד, מרגשת מאד שזקוקה לסבלנות הצופים, היא כאמור לא מתמסרת בקלות, אך בשלב מסויים שובה את הצופה והופכת אותו לחלק מסיפור האהבה שנאה(?) הבלתי אפשרי שהיא מציגה.

שרה אדלר, וטים קלקהוף בתפקידים הראשיים שובי לב בעדינותם ההולמת את יופיו החד פעמי של הסרט העדין הזה.