בלייד ראנר 2049-(2017) -Blade Runner 2049

בעולם תיאורטי, בלייד ראנר המקורי של רידלי סקוט משנת 1982, היה מרוויח מצאתו לאקרנים דווקא כעת, בתקופה בה יצא ההמשך הרשמי שלו, שבויים על ידי דני וילנב, שנבחר להיות המתאים ביותר להמשיך את חזונו של סקוט. הסיבה, פשוטה כמו שהיא משכנעת: היכולות הטכנולוגיות שמציע הקולנוע היום, על שלל פעלולי המחשב והאפקטים המיוחדים שניתן לשלבם כיום בסרט, מהוות בסיס טכנולוגי טוב יותר להצגת העולם החזותי המרהיב שביקשו יוצרי הסרט המקורי מאז לחשוף ביצירתם.

גם אם צירוך המונח "פעלולי מחשב" או "אפקטים מיוחדים" מכניס כבר היום לא מעט צופים למגננת MV5BNzA1Njg4NzYxOV5BMl5BanBnXkFtZTgwODk5NjU3MzI@._V1_SY1000_CR0,0,674,1000_AL_חוסר רצון לצפות בסרט, כתולדה של מה שהפך להיות שימוש מרובה מדי ביכולות הקולנועיות החדשות הללו, על חשבון סיפור ועלילה, ונתפס כיום כבסיס להתחלה רעה במיוחד לסרט, הרי שנדמה כי דווקא כאן, עולמם של הרפליקנים היה זקוק לישועה הטכנולוגית הזו.

התקבל הרושם במהלך הדיבורים על הפקת ההמשך הנוכחי לבלייד ראנר, כי איש לא באמת רצה להיות בנעליו של וילנב, כמי שיהיה אחראי על יצירת המשך למה שהוגדר על ידי מבקרי קולנוע והיסטוריונים כאחד מן הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, ולאותה יצירת מופת מ 1982 שנכשלה בזמנו בקופות לראשונה כשנחשפה והפכה רק עם חלוף השנים ליצירה איקונוגרפית שמשמעותיותה מנותחות שוב ושוב, והשפעתה הקולנועית והתרבותית רק גוברת. אבל וילנב עשה אולי את הדבר שהכי פחות צפו ממנו, הוא עשה כבוד למקור ולבריאת העולמות הויזואלים של רידלי סקוט והחוקיות התסריטאית והחזותית בה נקט סקוט. בלייד ראנר 2049 מתעלם משיקולים מסחריים רבים, אבל שווה להתעכב על שניים מהם שיכולים להעיד מראש על כוונת יוצריו: אורכו הבלתי מתפשר של הסרט וקצבו, והעובדה כי נדרשת הכרות עם הסרט המקורי על מנת להינות ממנו ולהבין אתו במלואו. לא ניתן להקל ראש בשתי הנחות היסוד הללו, שחוקיותן מראש, מכבדת את המקור, ודורשת גם מן הצופים באופן מסויים להיכנס למוד האייטיז הטוב ביותר שהם יכולים למצוא במהלך הצפייה בו, ובו בעת לקבל את החוויה הקולנועית המיטבית שהעשור השני של המאה הזו יכול להציע, והוא מציע.

גם בלייד ראנר 2049 הוא יצירה פוסטמודרניסטית מרהיבה, המערבת סגנונות ותמות קולנועיות ומוסיקאליות מכל סוגה אפשרית. המקום בו וילנב "עושה כבוד" ליצירה המקורית הוא בעיקר ברמה התסריטאית, וזו הברקה של ממש, שכן הוא לא מנסה להמציא מחדש את חוקיות עולמם של הרפליקנים והכאוס השורר בעולמנו שבתוכו הם מתנהלים ומשגשגים. הבחירה שעשה וילנב מאפשרת לו לצייר ביד אומן את הבדידות והמלנכוליה שאפיינו את הסרט המקורי, בצבעים עכשווים ובהעזה אומנותית יוצאת דופן.מעודכנת, מרהיבה ועוצרת נשימה.

כניסה לאולמות ההקרנה של בלייד ראנר 2049 היא כמו פגישה עם חבר מוכר שממשיכה בדיוק מאותו מקום בו הפסיקה הפגישה הקודמת שלכם, רק שהוא לבוש טוב יותר ולמרות הכל, שניכם יודעים שהתבגרתם. המלנכוליה של הבדידות של העידן המודרני היא עדין נושאו של הסרט הזה, והיא עדין מוצגת בצורה המרהיבה והאסתטית ביותר שיש בנמצא.

גם הבחירה שלא לומר ההברקה, ללהק את ריאן גוסלינג לסרט, שחקן שמנעד המשחק שלו, מצומצם, כשל מי שהוא מבקש לרשת, הריסון פורד, היא בחירה מדוייקת. שכן עיקר כישרונן של הדמויות שאיכלסו את הסרט המקורי, היה ביכולות הזו להיות מצומצמים ולא להפריע לחזון הויזואלי המהמם והמפעים של הסרט. כאז כך עכשיו, אין מקום לרגש רב מדי בעולם הרפליקנים, על הצופה לפענח אותו מתוך הויזואליה המרהיבה של עולמם ועל הצופה לפענח אותו מתוכה ולא מתוך איכויות המשחק של כוכבי הסרט, אלו משנים לחלוטין לעולמם הכאוטי של וילנב שהוא עולמו העגום של סקוט וחזונו נשמר לפיכך באופן מדוייק.

סצינת המפגש בין הכוכב המקורי לממשיכו במלון בווגאס הנטושה, היא שיא קולנועי ויזואלי מרהיב ולתפיסתי סצינת השיא של הסרט, ונקודת המפגש הישן לחדש על כל משמעויותיה. והיא הגדרת הפוסטמודרניזים במיטבו.

קל להניח שבלייד ראנר המקורי הוכרז כיצירת מופת מיד עם צאתו לאקרנים, אבל ההפך הוא הנכון, וכמו כל יצירת מופת קולנועית הוא נלאץ לפלס את מעמדו בטווח ארבעת העשורים שחלפו מאז יציאתו ולהפוך לכזה אחרי שזכה בהערכת קהלים חדשים כל הזמן, חוקרי קולנוע ומבקרים שכולם תרמו למעמדו האלמותי של הסרט, לפיכך הוויכוח על איכויותיו של בלייד ראנר 2049 כ"יצירת מופת" כן או לא, עקר לחלוטין. המעמד הזה יקנה לא על ידי דיונים המבקרים כעת, אלא על ידי הדבר החמקמק ביותר שיש: הזמן. צורות האסתטיקה והגדרת חשיבותן ומשמעותן, כולן נוצרות בתוכו ללא שום קוד גנטי מדוייק וברור, אבל הן תמיד מתבהרות ממרחק השנים.

"You've never seen a miracle"., אומרת אחת מדמויות המפתח לדמותו של גוסלינג במהלך הסרט, והוא ישאר ככל הנראה הציטוט האהוב עלי ביותר מתוך בלייד ראנר 2049. יתכן בהחלט שראיתי אחד כזה במהלך הצפייה בסרט.

וויטני יוסטון: להיות מי שאני-Whitney: Can I Be Me- 2017

בדומה לסרט הדוקומנטרי על חייה של איימי ווינהוס, עוד אייקון מוזיקאלי ענק ומסוכסך רגשית, גם הסרט על וויטני יוסטון נתקל בחוסר אהדה בולט מצד יורשי ומנהלי עזבונה.

הסיבה, בשני המקרים די ברורה, ואף מקאברית באופן מסויים: קל ועדיף פעמים רבות לנהל כוכב מת שהקניין הרוחני שלו יכול וכמעט תמיד, ממשיך להכניס הכנסות נאות, מבלי שהיורשים צריכים להתעסק עם תחזוקתו הרגשית של הכוכב. MV5BODkxNTU3NDkyNF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjk2NTUzMjI@._V1_SY1000_CR0,0,742,1000_AL_השיעתוקים הטכנולוגיים של יצירות במדיומים כל כך רבים, מטלוויזיה, רדיו וקולנוע מאפשרים היום אף להשתמש בקטעי אייקונים ולשלבם ביצירות חדשות באופן המבטיח חיי נצח לכוכבים המתים והמשך קיום תודעתי שלהם בתרבות הפופ, כך, הם צוברים מליוני מעריצים חדשים, והיורשים כאמור, מעדיפים את השקט הזה שאחרי הסערה הגדולה.  סרטים דוקומנטרים מהסוג הזה, מקשים על ניתוב "שימור המורשת" הרצוי להם. הם חושפים פעמים רבות את האנשים מאחורי הקלעים, אלו שניזונו וחיו מן הכוכבים הללו, ולא תמיד ידעו או רצו להושיע אותם ברגע האמת, אלא העדיפו כי ימשיכו לתפקד ולהמשיך לייצר עבורם מזומנים בכל מחיר.

ישנם קווי דמיון רבים נוספים בין דמויותיהן המסוכסכות של ווינהאוס ויוסטון, שתיהן היו קשורות לדמויות של אבות שהיו נוכחים נעדרים בחייהם. ולשני האבות הללו, היו לא מעט תביעות כספיות לבנותיהן. שתיהן, הרגישו נבגדות על ידי מי שהיה אמור לדאוג ולשמור עליהן, מה שבמובנים רבים, הביא לקריסה רגשית ממנה לא הצליחו להחלץ.

גם במקרה של הסרט הזה, עושים היוצרים שימוש בחומרי דוקו שצולמו מאחורי הקלעים. מסע ההופעות האחרון של וויטני יוסטון ב 1999, תועד עבור הפקה דוקומנטרית, שמעולם לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, והסרט כולו נבנה סביב החומרים של אותו מסע ההופעות שבתוכו יוסטון היא כוכבת גדולה מאד, אך במקביל גם עייפה מאד וניכר שהוא קשה עליה. ראיונות עם מקורבים רבים במיטב ערוצי התקשורת והמראיינים של התקופה(ברבה וולטרס, אופרה וינפרי,דיאן סוייר ועוד) של יוסטון וסביבתה הקרובה משלימים את התמונה הנדרשת ליוצריו ליצירת מסמך שלם שגיבוריו האמיתיים נפקדים נוכחים במובנים רבים.

יוסטון זינקה לתהילה בגיל צעיר מאד. צעיר מדי יש יאמרו, ואלבום הבכורה שלה ששבר את כל שיאי המכירות של כל הזמנים לשעתו הניב את פס הקול של רבים שנעורייהם טמונים אי שם בשלהי שנות השמונים והתשעים. כוחו של הסרט הזה, הוא בניתוח מושכל דרך ראיונות עם יוסטון עצמה בכלי תקשורת שונים במהלך תקופת השיא שלה ככוכבת, אך הוא מסקרן בעיקר משום שהוא חושף את ערוותן וחוסר האונים של דמויות המשנה המרכזיות של עלילת חייה ומותה מבלי שהן עצמן משתפות פעולה.

אולי הדמות המסקרנת ביותר היא זו של העוזרת/חברה/ ויתכן שאף מאהבת לעת מצוא- רובין. היא לא משתפת פעולה עם הסרט אבל דמותה, ומשקלה הקרדינאלי בחייה של יוסטון מנותחים על ידי מקורביה של יוסטון. אפילו בעלה של יוסטון, בובי בראון שניסה לאורך השנים להיפטר מנוכחותה הודה לאחר מותה כי לו הייתה נשארת בתמונה, יתכן שיוסטון עצמה, היתה עדיין בחיים.

יוסטון, קונספציית כוכבת הפופ המתקתקה של קלייב דייויס ענק המוסיקה, מעולם לא באמת השלימה עם מעמד הכוכבות האדיר הזה שנכפה עליה,וקלישאת הבית הקטן בפרברים, הבעל והילדים לא הרפתה ממנה, על אף שהתרחקה ממנה כל הזמן עוד ועוד.

זהו סיפור על הצד האפל של הכוכבות, על התחזוקה הרגשית הבלתי אפשרית שלה והדמויות הנעדרות בו, שהיו כל כך מרכזיות בחייה, רועמות בשתיקן מחוץ למסך. איש מהדמויות הקרובות באמת ליוסטון בחייה לא משתף פעולה עם הסרט הזה, ובכך מצד אחד כוחו, אבל גם חולשתו. פרשנותם לאירועים שהיו ולהשתלשלות הכרונולוגית של דעיכתה של אחת מכוכבות הפופ הגדולות של כל הזמנים, יתכן שהייתה תורמת עוד להבנת הסיפור אבל בו בעת מפלילה אותם וחושפת את נצלנותם או נאמנותם הכפולה לה, ולעובדה שחיו סביב כוח הכוכבות האדיר הזה של יוסטון ונהנו מן הטוב הכלכלי שהיה טמון בו כלפיהם. הסרט מבהיר כי יוסטון הייתה נדיבה במיוחד כלפי כל מי שסבב אותה וראתה בו כאדם הנאמן לה.

בפער הכל כך אדיר בין המתקתקות והנצחיות של בלדות הפופ של הכוכבת הגדולה הזו בעלת הקול האדיר שאבד לה עוד במהלך חייה,  וההתמכרות הקשה והבלתי מתפשרת שלה לסמים קשים, מתקיים הפאן העצוב של הסרט הזה. מי שהספיקה להתפרסם, להמריא ולגם להתרסק, מבלי יכולת לשיר את דרכה חזרה לפסגה משאבד לה המכשיר המרכזי שהיה ברשותה: קולה.

יוסטון, לא חשה אפילו לא לרגע אחד "כל יכולה" היא מצטיירת בסרט כאדם רגיש, פגיע ובעיקר נאיבי מדי, המנסה ללא הצלחה לעטוף את עצמה בשכבת מגן של דמויות טובות יותר וטובות פחות שתפקידן הוא פשוט לשמור עליה, אך הן מכזיבות אחת אחרי השניה. האם הנוקשה, סיסי יוסטון, שרצתה לעצמה דרך בתה את הקריירה שמעולם לא הצליחה לפתח לבדה, האב הטוב שהולך לאיבוד, הבעל חסר היכולות החברתיות והכישורים לתת לה את הדבר היחיד לו הייתה זקוקה באמת: אהבה ויציבות. ויתכן שאף חברת הנפש שלה רובין, שמעמדה החזק בחייה של יוסטון ניכר בסרט, כמו גם נאמנותה הבלתי מסוייגת לה, יכולה הייתה למצוא את עצמה בשנים אחרות במקום אחר בתוך חייה של יוסטון ולשמור עליה באמת?

באופן מפתיע זהו פחות סיפור על היהירות הכרוכה בכוכבות, כמו שזהו סיפור על הצד האפל והנוגע ללב של מי שתמימותם ואמונתם באחר, במקום בעצמם, מובילה אותם למקום טראגי ממנו הם מתקשים להחלץ ולהחלים.