בצילומי פפארצי ישנים מצילומי הסרט הראשון בסדרת משימה בלתי אפשרית, משנת 1996, ניתן לראות את כוכבו טום קרוז, בוויכוחים ערים עם בימאי החלק הראשון, בריאן דה פלמה. שמועות עקשניות טענו כי צילומי הסרט היו מלאים עימותים בלתי פוסקים בין הבימאי לכוכבו. קרוז היה אז בשיא מעמדו הקולנועי ורצה כמו רבים מעמיתיו לפתח לעצמו מותג סרטי פעולה מצליח. זה עבד, דמותו של איתן האנט מככבת כעת כבר למעלה מעשרים שנה מהסרט ההוא בהמשכון השישי במספר של מה שהפך למותג סרטי הפעולה הפרטי של קרוז,(הוא משקיע בהפקות הסרטים האלו מהונו האישי במקביל לכך שהוא גורף את חלק הארי של רווחיהם) ולאחת מסדרות הסרטים המצליחות והרווחיות ביותר בעולם כיום.

בוויכוחים הקשים ההם עם בריאן דה פלמה על סט הסרט הראשון היתה אמירה ברורה של כוכבו, הסרט הוא אני, אתה, רק עובד כאן. דה פלמה הנחשב לאחד מבימאי המותחנים המצויינים ביותר בסביבה, לא חזר לעבוד עם קרוז מאז, וקרוז הפליג אל תוך החזון שלו תוך שהוא מקפיד להחליף את הבימאים העובדים עימו בהמשכי הסדרה ולעבוד בכל פעם עם מי שנחשב הטאלנט הלוהט של אותה התקופה בבימוי סרטי פעולה. אתם לא זוכרים את השם? זו בדיוק המטרה, משימה בלתי אפשרית היא נדבך מרכזי בנרטיב הכוכבות של טום קרוז, אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר המקפיד במשך שנים לטפח ביעילות את המותג שלו, המייצג במובנים רבים את הנעורים האמריקאים. הכוכב טוב המראה נחשב במשך שנים למי שהופעתו החיצונית משרתת בצורה ישירה את סרטיו, הוא הרבה לגלם צעירים מרדניים, פורצי גבולות אך בו בעת טובי לב וערכיים. למעט סרט אחד(מפתיע ומשובח) משנת 2004, Collateral  בו גילם קרוז את דמות הנבל, הרי שקרוז מצמיד את עצמו ואת הנרטיב הקולנועי שלו לגירסה המצפונית, והערכית של הגיבור האמריקאי הקלאסי, בדומה לאלו שהתקיימו בז'אנר האמריקאי ביותר, המערבון.

קרוז הוא כוכב הקולנוע האחרון שפרץ והפך לכוכב כה משמעותי טרם עידן האינטרנט, ב 1995 הנחשבת לשנה שבה פרץ האינטרנט לחייהם של משתמשים רבים ברחבי העולם, קרוז כבר היה כוכב גדול השומר בקפדנות על הדימוי שלו, על הופעותיו הציבוריות המדודות ועל אפילה מחושבת סביב חייו הפרטיים. בדומה לכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר שידעה הוליווד בתור הזהב של הוליווד בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, קרוז, והאולפנים בהם עבד(בעיקר זכורה השותפות רבת השנים שלו עם פארמאונט) טיפחו ושלטו בדימוי הצעיר הנצחי, ה All american boy בעל החיוך הבלתי אפשרי החושף שיניים צחורות מטופחות. בניגוד לכוכבים רבים אחרים טובי מראה, לקרוז גם יכולות משחק מרשימות במיוחד. אך העשור האחרון מוצא את קרוז מתקשה להמשיך ולשמור על הדימוי הצחור והנקי כל כך, האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרים חדירה בלתי פוסקת לחיי הסלבריאטים והכוכבים ההוליוודים בין אם יאפשרו אותה או לא, שני גירושים מתוקשרים,(רק בחמש עשרה השנים האלו, בתחילת הקריירה היה נשוי גם למימי רוג'רס), האחד מניקול קידמן והשני מקייתי הולמס יצרו בעייה מבחינת יחסי הציבור של הכוכב שתדמיתו הייתה נקיה כמעט תמיד, ואז הגיע הסיינטולוגיה וכלא האמונה, סרט הדוקו המוערך של HBO אשר סימן את קרוז כדמות בעייתית בלשון המעטה והגחיך את הקשר רב השנים שלו עם כת הסינטולוגייה, אשר על פי הסרט שולטת בו ובחייו הפרטיים (המורכבים יש יאמרו?) ללא מעצורים, תוך שהיא מנצלת את דימויו ואת כוח הכוכבות שלה לתועלתו.

הסרטים של טום קרוז, שהספיק לעבוד עם טובי הבימאים בעולם, בשלושים שנות מעמד המגה כוכב שלו, ולייצר הופעות משחק משמעותיות ומוערכות מאד בסרטים כגון "איש הגשם", "כמה בחורים טובים", "עינים עצומות לרווחה" "ג'רי מגוויאר" ועוד רבים אחרים מספור, כבר אינם בנמצא במנעד מכלול האוטר הנוכחי שלו בעשור האחרון. הבחירות שלו כעת הן בעיקר סביב סרטים בהפקתו, ורובם ככולם סרטי פעולה פושרים פחות או יותר שכפי שהם עולים לקולנוע כך הם נעלמים, גם אם חלקם מצליח באופן יחסי, הרי שאין להם משקל סגולי רב מבחינה אומנותית. וכן, פעם בכמה שנים הוא משחרר המשך נוסף בסדרת סרטי משימה בלתי אפשרית, ובכל פעם ההמשך מנסה להתעלות על קודמו או לפחות להיות משווק ככזה המבטיח לשבור שוב ושוב שיאי פעולה והרפתקאות חדשים. סרטים אחרים שלו, החורגים מתחומי הזיכיון הפופולארי הזה, שלא כבעבר, נכשלים קופתית.

הקריירה ארוכת השנים של קרוז נתקלה בלא מעט מכשולים ועימותים, בעיקר סביב היותו כוכב קולנוע רווחי במיוחד, המבקש לשמור בקנאות לא רק על תדמיתו אלא גם על מעמדו בזירה העולמית המשתנה של כשרונות צעירים חדשים. סדרת הסרטים הזו משרתת את קרוז להגיע לקהלים חדשים כל הזמן בדגש על קהלים צעירים בכל רחבי העולם, בעוד שצופים צעירים בגילאי 14-18 לא יזהו בשמם את מרבית עמיתיו של קרוז לכוכבות בשנות התשעים שחלק גדול מהם נשכח, הרי שקרוז פופולארי מאד עדין בכל העולם בזכות הזיכיון הזה. אך בדומה באופן מסויים, לג'וני דפ, בן דורו, הרי מעמד הכוכב שלו נשחק לא רק בגלל חוסר המשמעות של סרטיו, אלא גם בשל מה שנחשב להתנהלות תמוהה פעמים רבות.  עד כמה שהמשפט הזה ישמע אולי מוזר, קרוז, אחד מן הכוכבים הגדולים והוואלידים ביותר בתולדות הוליווד חווה בשנים האחרונות את רגע היציאה שלו מליגת העל של כוכבי הקולנוע. אין לטעות, הוא יהיה מפורסם עד סוף חייו, וימשיך להיות כוכב קולנוע איקונוגראפי, אבל חשיבותו וחשיבות הסרטים שהוא עושה על מסך הצלולויאד, פוחתת בעקומה ברורה כלפי מטה מסיבה אחת מרכזית, נרטיב הכוכבות שלו: המורכב מדימוי הצעיר הנצחי, אינו יכול לדבר אחד מרכזי, הזמן.

קרוז הוא בן חמישים ושש כעת, וגם אם הוא אוחז במראה חיצוני מוקפד, שמור ומטופח במיוחד, יש שיאמרו אפילו בשנים האחרונות, מטופח מדי, מנותח מדי?, צריך להודות, הופעתו על המסך אינה משדרת את אותן האנרגיות והחיוניות עוצרת הנשימה שהיתה לשחקן עד לאמצע שנות הארבעים שלו לפחות.  צעיר הוא כבר לא. כולם מתבגרים כידוע, אך למי שלגילו הייתה משמעות קריטיב על נרטיב הכוכבות שלו, מדובר בבעיה בלתי הפיכה.אבל גם כאן הוא מצליח להפתיע באופן מסויים: משימה בלתי אפשרית 6, הסרט נשוא המאמר הזה הוא מופע מרהיב של כוכב המתאמץ בכל כוחו להישאר רלוונטי. ההשקעה הפיזית האדיריה שלו בסרט, והעובדה שהוא עדין במעמד המאפשר לו להפיק סרטים עתירי תקציב, עם טובים הכוחות הקיימים בכל תחום בקולנוע מייצרת עוד סרט שהוא הנאת קיץ סוחפת לחלוטין וכמעט חפה מפגמים. הקצב של הסרט, הראוותנות שלו והתחושה שהוא אירוע אקשן נוצץ על גבול המושלם היא הקטליזטור המרכזי להינות ממנו. העובדה שאין לו משקל סגולי תרבותי, ושישכח כמה דקות לאחר הצפייה, אינה ברת חשיבות כלל או  לחלופין אינה פקטור הפוגם בהנאת הצפייה בו. נדמה שהערך הסובלימינאלי של הסרט טמון דווקא בעובדה שברובד הזה, המלחמה של כוכב הקולנוע שאיבד את נעורי הנצח שלו, אך מסרב להכיר בכך, מהנה לא פחות מן הסרט עצמו ולעיתים אפילו מעוררת השתאות. לקרוז כך מסתבר יש עוד כמה קלפים בשרוול בהקשר הזה. אם ינתב אותן להופעות דרמטיות משובחות כפי שידעה הקריירה שלו בעבר, יתכן שיכול להמשיך ולהיות גם רלוונטי יותר, אבל בשביל זה, הוא יצטרך לחפש תפקידים של גברים "בוגרים יותר", כרגע הוא מאותת שאין לו שום כוונה להכיר בגילו הפייזולוגי ולנדוד למחוזות הללו. כל שנותר הוא להינות מסרט הבום בום הזה ודי.

 

באופן מפתיע ואולי אפילו כנגד כל הסיכויים, סרטו של פרננדו לאון דה ארואנה הוא סרט יעיל וסוחף ממש מן הרגעים הראשונים לצפייה בו.  פבלו, יותיר אתכם עם לא מעט מחשבות פילוסופיות על מה היא בעצם הגדרת המושג "כוח" בעולם בו אנו חיים. הוא יעמת אתכם עם פחדים וירתק אתכם בדיון המפתיע שהוא מעורר על מושגי ההצלחה, צדק, ויופי תוך שהוא מוזג את כולם אל תוך סיפור המציאות האלימה והבוטה של שלטונו של מלך הרוע של שנות השמונים, פבלו אסקובר.

אני לא מסתיר את התיעוב הכללי מיצירות הוליוודיות הדנות בגיבוריהם חיים בארץ אחרת, העלילה וכל דבר אחר הקשור בה זועק לסרט שידבר את שפת המקור, אך בסופו של דבר אנחנו מקבלים באמצע היצירה כוכב או כוכבת הוליוודיות במבטא זה כגון אנגלית במבטא פולני, דוגמת ג'סיקה צ'סטיין ב"אישתו של שומר גן החיות" המופרך או אפילו את אדריאן ברודי ב"הפסנתרן" המשובח של פולנסקי, שנדמה שהעובדה שהסרט מדבר באנגלית היא עקב אכילס היחיד שלו. גם פולנסקי ידע להודות בכך שהפקת הסרט והקהל הרחב אליו הגיע בעיקר, לא הייתה מתאפשרת לו הסרט דיבר פולנית.

מתוך התעלמות אלגנטית משהו מן העובדה שהגל הלטיני הופך את הספרדית לשפה חשובה לא פחות ופופולארית מאד בשנים האחרונות, נוצר סרטו של פרננדו לאון על פי אותו העיקרון, גיבורו, סיפור חייו של פבלו אסקובר ברון הסמים שהטיל את אימתו על הדמוקרטיה הקולמביאנית השברירית בשנות השמונים של המאה הקודמת, הוא אולי הפושע המת המפורסם ביותר בעולם אחרי אל קפונה, ובמובנים רבים הוא דמות מיתית של ממש בדרום אמריקה ובעולם כולו בתפקידו כמי ששימש כמעין "רובין הוד" של המעמדות הנמוכים, בעוד סחר הסמים שלו גבה את חייהם של אלפים מבני אותו מעמד שלכאורה ביקש לקדם. גם ההפקה הבין לאומית הזו היתה זקוקה לאנגלית כשפה המסחרית שתספק לסרט את תקציבו הנדיב, כוכביו הגדולים ואת האפשרות להיחשף ברחבי כל העולם.

נרקוס של נטפליקס היא היצירה המשובחת שהביאה את העיסוק הציבורי באסקובר לתחייה, תורמת גם מאד העובדה כי בנו של אסקובר לא מפסיק להתראיין בתוכניות טלווייה ובראיונות מוזמנים בתשלום בערבי תרבות כאלו ואחרים בכל העולם ומספר את זכרונותיו הנעימים כבנו הפריבילגי של האישר שהטביע את קולומביה בדם.(גם בישראל כבר הספיק להתארח בפורמט הזה).

במבט ראשון הצימוד של שניים מן הכוכבים הגדולים ביותר שידע הקולנוע הספרדי מעולם, חוויאר ברדם ומי שהפכה לרעיתו פנלופה קרוז נשמע כמו התחלה מבטיחה של סרט בינוני במיוחד שכן השניים, נדרשו, שלא במפתיע לשחק באנגלית. שניהם ידועים במבטא כבד הזוכה ללא מעט חיקויים ולעג בתוכניות קומיות באמריקה בהקשר הזה.

אבל נדמה שכוח הכוכבות האדיר של שניהם, הכימיה הטבעית הגדולה שלהם כזוג הבאה לידי ביטוי על המסך בשיתוף הפעולה החדש הזה אחרי לא מעט שנים בהם לא שיחקו ביחד, עושים את שלהם ומייצרים את הסקרנות הנדרשת לצפות ב Loving Pablo   ולאחריו פשוט לאכול את הכובע הנוקשה בהקשר הזה של שני כוכבים גדולים שמבטאם הכבד באנגלית הפך אולי לסימן ההיכר ההוליוודי שלהם, אבל אינו משפיע כמע אף פעם על איכות משחקם המשובח.  התסריט המדוייק והמרתק המבוסס על אחת מפרשיות האהבים הרבות של אסקובר עם וורגינה אנחלו(אותה מגלמת כמובן פנלופה קרוז), מגישת טלוויזית קולומביאנית פופולארית מאד שניהלה עימו רומן ארוך שנים, העידה נגדו אחרי מותו ושיתפה פעולה עם השלטון האמריקאי שרצה במותו. הסרט מבוסס על זכרונותיה בהקשר זה, כל אלו מוסיפים זווית מרתקת לסיפור על אסקובר, שההצגה הסינמטית הסוחפת והמושכלת שלו מביאה ערך מוסף חדש לדיון על חייו והשפעתו.

ליבו הפועם והסוחף של הסרט המפתיע הזה הוא האבסולוטיות של כוכביו, בארדם וקרוז מביאים למסך טוטאליות מהזן המשובח, בדגש על הופעתו הסהרורית והבלתי נשכחת של בארדם כאן, המתמסר למה שיהיה אולי באופן מפתיע אחד מן התפקידים הזכירים ביותר שלו. שגעון הגדלות של אסקובר שהיה בטוח כי כספו וכוחו יובילו אותו לשנות את המערכת הפוליטית של קולמביה תוך שהוא זורע את המחיר המחריד של שלטון הדמים של קרטל הסמים שלו בכל פינה רעננה, מתואר היטב בטוטאליות הזו של ברדם המתמסר אליה, כולל במראה החיצוני, על אף שחדי עין יוכלו לשים לב שלא הסכים ככל הנראה להעלות במשקלו לצורך התפקיד ומותקנת לו כרס תותבת על מנת שיראה שמן יותר ודומה פיזית לאסקובר.

זוהי הופעה בוטחת של זוג כוכבים שכבר ראו  ועשו הכול ונהנים ממעמד מיתולוגי בארץ מוצאם ספרד וממעמד לא פחות מכובד גם בקולנוע ההוליוודי הגם שהם נעדרים מסרטים מרכזיים שלו בשנים האחרונות. הסרט מצליח להעביר את קונפליקט הגדלות והאכזריות שהיו משולבים בשלטון הדמים של אסקובר ולהציג את מה שהיה כרזימטי כל כך וסוחף באישיותו של האיש שהצליח להכפיף כמעט את כל העולם שסבב לו לנרטיב חייו המושחת והדקדנטי, כולל את הדמוקרטיה הקולומביאנית השברירית. משוואת הכוח, האכזריות והכסף והדרך בה דרש מן העולם לכבד אותו ואת הישיגיו, כל אלו יחדיו אחראים לסיפור חיים מרתק,מסעיר, דוחה ומושך בו בעת, ונדמה כי במאי הסרט, מיטב לתפוס את האלמנטים האלו מתוך ספרה של מגישת הטלוויזיה עליו מבוסס הסרט.

הטבע האנושי נמשך לכוח, לחוזק, וליופי והופך בקלות גם את האיש הכעור ביותר ל"יפה" המסמא את העיניים הצופות בו, בשל כוחו שנדמה היה לרגעים בשנות השמונים, שהוא בלתי מוגבל.  חקר התכונה האנושית הזה, שיש בה צביעות מקובלת וצפויה כל כך לכאורה, הופך את היצירה הזו למרתקת ולכזו הנגמעת במהירות שהיא על סף ההשתאות.