גם אם הדעות על הסרט המופתי הזה חלוקות לשניים(הפסקתי לראות אחרי עשר דקות, או "יצירת מופת"), דבר בכך לא מפחית מעוצמתה וחשיבותה של היצירה הזו.
נדמה כי דווקא בעידן שבו אנחנו מורגלים ומתרגלים שלא להתאמץ בצפייה ובצריכה של תרבות הקולנוע, רומא של אלפונסו קוארון לא באמת תובע את המאמץ ממי שאינו יכול, הוא מבקש ממנו פשוט להתמסר ליופי שיכול קולנוע לייצר כאשר תמונה הופכת לרגש, ומיזנסצינה לגיבור, כאילו הגיע לכאן מעידן אחר של עדינות ושל יופי, סרט הרי לא באמת יכול לבקש מצופה להתמסר באם בתוך עולמו הרגשי נעדר מקומה של העדינות. סיפורה של אומנת טובת לב בעלת מסירות נפש נדירה, המשרתת משפחה מקסיקנית בורגנית על רקע אי שקט פוליטי במסיקו של שנות 
השבעים הוא סיפור חייו של קוארון, כפי שציין זאת בראיונות לקידום הסרט. הוא רואה בסרט את יצירתו האישית ביותר עד כה. קוארון, איננו הראשון שמנצל את מעמדו בתעשייה לעשות את "הסרט שהוא רוצה", מקרים נוספים העולים בזכרוני בהקשר הזה הם של טים ברטון עם המספריים של אדוארד, או אלמודובר עם חינוך רע. שניהם סרטים הלוקחים את האישי ביותר, הרע, הטרגי והמעצב, ומנסים להפוך אותו לפומבי, ובעיקר להנגיש אותו לצופה באופן שהופך אותו לחלק מן החוויה שלהם, כמו מבקשים לומר לצופה כי הם פתחו צוהר או דלת לעולם אישי, פנימי מאד, והצלחתו של הסרט מתחילה בראשית בכך שנוצר בכלל, ולאחר מכן לאינטרפטציה שיתן לו הצופה שהוזמן אל תוך עולם פרטי כל כך. מאחורי כל הסרטים האלו שהזכרתי, עומד במאי שכוחו הפילמאי והערכת העולם האומנותי אליו מייצרת את תשומת הלב למילה "אישי" או "סיפור חיים", וכל היצירות הללו הן יצירות המגיעות, כמו כל סרט טוב מסיפור שעקרונותיו מבוססי המציאות משרתים את קרקע הדמיון של מי שמבקשים להפוך אותו לחזון פילמאי בדרך מרתקת.
קוארון מספר את סיפורו בשחור לבן, במה שהוא קריצה ישירה לבימאים הגדולים של הנאו ריאליזים האיטלקי, כמו גם חלק משיטות העבודה שלו, הבחירה בנון אקטורז(אנשים "רגילים" ללא נסיון משחק אבל עם התאמה אותה רואה הבמאי בחיצוניותם ובפנימיותם לתפקיד המיועד), שמירה על העלילה המתפתחת גם מפני שחקניו שלו על מנת להשיג מהם את התגובות הריאליסטיות ביותר על סט הצילומים ובנייה של עולם דרמטי הסובב את גיבוריו והופך לחלק מרכזי מן העלילה.
בדומה לגנבי האופניים של ויטוריו דה סיקה,בו העיר רומא הופכת לגיבורה ולחלק אימננטני מן העלילה הרי שגם כאן עולמה של הגיבורה שזור בנופי העיר המקסיקנית שכוחת האל בה מצטלם הסרט ומתרגם את הנופים האורבניים לחלק מן העלילה. היום יום של מלאכת הבית של הגיבורה שתפקידה לנקות, לבשל ולשמור על ילדיה המשפחה, כמו גם סצינות חוץ רבות המצולמות בקפידה הפורשת את מקסיקו של שנות השבעים בפני הצופה בשלל מזינסצנות מרהיבות של חיי היום יום בה. סערות פוליטיות, הופכות לחלק מדרמה אישית באופן שקשה להפריד בין הלאומי, לאיש. ואכן, סערת חיינו בעצם מתנהלת פעמים הרבה בתוך מציאות פוליטית כאוטית המניעה לעיתים באופן סמוי את הבחירות שלנו. כך גם במקרה של רומא, סערות החוץ הפוליטי וסערות הלב הם בעצם עולם שלם, בו השניים נפגשים ומזינים האחד את השני.
קוארון (או הצופה, תלוי איך מסתכלים על כך( "משלם" סוג של מחיר בעבור כוחה של המיזנסצינה, הוא ממעט מאד להשתמש בתצלומי תקריב(קלואז אפ) לאורכו של הסרט, מתוך מה שנראה כבחירה אסטרטגית לתת למיזנסצינה "לדבר" את כוחה הפילמאי. התוצאה מרהיבה ועוצרת נשימה, גם אם מאמצת. הטלוויזיה מרגילה אותנו לכוחו ולמעמדו של צילום התקריב לפתור לנו כמעט כל בעיה דרמטית: ממבט חודר משמעותי ועד הבעות פנים של עצב וכאב הדורשות התייחסות. קוארון דורש מאיתנו פעמים הרבה לפענח מתוך כל משתתפי הסצנה את שהוא רוצה לומר, גם השוליים שבהם, לא רק הגיבורים. מירידת מים ועד לידה, נדמה שתמיד נמצא אורח בלתי קרוי בסצנה שהוא חלק אינטגרלי ממנה. כמו גם מטוסים דמויי כוכבים בשמים בהירים.
אבל אולי הקסם שובה הלב הגדול ביותר בסרט טמון בעובדה שגיבוריו של קוארון מקבלים בצניעות מרגשת את גורלם ואת הנתיב שנגזר עליהם לחיות בשל בחירותיהם. בהקשר הזה גם כאן הוא מאתגר את הצופה, שכן דמויות הגיבורים שלו נדמות לנו לעיתים לא מעודכנות לכאורה, אין בהם את הנחישות של גיבורי פעולה אמריקאים, אבל בדרך משלהם, הקרובה יותר לגיבורי חיים אמיתיים הם נאחזים בסופו של דבר במטרותיהם, במה שמניע אותם וגורם להם להיות מאושרים ובזה סוד קסמם. כי בחיים, הבחירות הקטנות ביותר עשויות לפעמים הרות הגורל והמשמעותייות. ולאקראיות, יש משקל אדיר בתוך מסע חיינו.
יש לא מעט סצינות מכוננות בסרט הזה, כמעט בלתי נשכחות, מסצנת ירידת המים של הגיבורה באמצע חנות הממוקמת מעל הפגנה סוערת החודרת אליה, ובהמשך לסצנת הלידה העצובה, מופע גבריות ריק מתוכן, בגידה אקראית, ועד לסצנה שבה גרעין האמת של נפשה של הגיבורה האומנת והקשר האמיתי שלה למשפחה במה שהוא בילוי שגרתי על שפת חוף הים בסצנה המפעימה החותמת את הסרט ומביא לקליימקס דרמטי מהעדינים והעוצמתיים שנראו על המסך בשנים האחרונות.
קולנוע טוב יכול להיות פיוטי, יוצרים רבים מחפשים את מה שהוא פרוזאי בתוך מציאות קולנועית אך מעטים מהם באמת מצליחים למצוא אותו. לשוות עומק, מורכבות ורגש בועט ומזוכך בסופו של תהליך היצירה המספר סיפור.
קוארון אחראי כאן לאחד מן הסרטים הרגישים והמרגשים של השנים האחרונות, ולסרט הזוכה כמעט באופן אוטמטי למקום של כבוד בתולדות הקולנוע מהטעם הפשוט אולי, הוא מכבד בכל תמונה שלו, את אותו ציר אומנותי היסטורי אשר בתוכו הוא מתקיים, ותובע את מקומו ואת חשיבותו על הציר הזה בעדינות ובנחישות, בדיוק כמו הגיבורה שלו.
