אשגר פרהאדי, הבימאי ממוצא איראני אחראי לאחת מן הדרמות המרתקות ביותר בשנים האחרונות: פרידה, שיצא בשנת 2011 ואשר גולל את סיפורה של עובד משק בית איראנית המנסה לתבוע צדק אל מול מעסיקה הגבר בתוך עולם הירארכי, שבו לגברים יתרון מובנה, היתה דרמה אדירה ששבתה צופים ומבקרים רבים ברחבי העולם. השקט שלה והנרטיב הדרמטי העז והמקורי שרחש מתחת לפני השטח נדמה היה כמרתק וחדשני.
כולם יודעים, מזמן אליו את ענקי הקולנוע הספרדי, פנלופה קרוז, מי שהוא בעלה כיום וכוכב מוכח כמובן גם בזכות בעצמו חאוויר ברדם וענק נוסף גם אם הוא מוכר כאן פחות, ריקרדו דארין אל תוך מה שיתגלה תוך זמן קצר מתחילת הסרט לפיאסקו קולנועי של ממש. הרצון של כוכבי הסרט הזה להופיע בדרמה משמעותית שתהלום את מעמדם בקולנוע הספרדי והעולמי בכלל בתוך יצירה דוברת ספרדית בה הם יכולים לבטא את יכולות המשחק שלהם באופן גבוה הרבה יותר מאשר בסרטיהם דוברי האנגלית, מובן ואני מניח שהוא זה שהוביל אותם ככל הנראה לידיו של פרהאדי, אך העיסוק של פרהאדי בדקויות הנובעות מתוך שפת אימו, איראנית, הוחלף הפעם בשפה הספרדית. האם כאן טמונה הבעיה? לא רק אבל יתכן בהחלט שהזירה התרבותית אליה פלש פרהאדי היא זירה לא לו.
במהלך חתונה משפחתית שמחה, נעלמת בתה של אחת מבאות החתונה, ומובילה את משתתפי החתונה למסע חיפוש יצרי אחריה, אשר במהלכו ניבטים הסדקים בקשריים המשפחתיים של מה שהיה עד לאותו רגע אירוע מאחד ומאושר.
לכאורה יש כאן קרקע פוריה לעוד דרמה משפחתית מהודקת מהזן שבו מתמחמה פרהאדי אבל התוצאה טרחנית ומתקשה מאד לספק עניין. את הציון לשבח בסרט הזה מקבלים דווקא כוכבי הענק האלו, כשכשאר הם משחקים בשפת האם שלהם, ספרדית, ההופעות הקולנועיות שלהן טובות לאין כל שיעור מהופעותיהם בסרטים באנגלית. הגם שפנלופה קרוז וחווייאר ברדם עשו לעצמם שם גם בקולנוע האמריקאי, הרי שבשנים האחרונות הם מתקשים למצוא בתוכו תפקידים ראויים שיהלמו את כשרונם ושניהם חזרו בשנים האלו לפעילות אינטנסיבית יותר בקולנוע הספרדי ממנו צמחו. החיפוש אחר דרמה ראויה שתשתקף את יכולותיהם הכזיב הפעם. שחקן יכול להיות טוב ככל שניתן אבל אם התסריט הבעייתי והבימוי עושה רושם שאינו מצליח להוביל אותו הרי שסופו של דבר ועניין שאת הסרט כסרט, יהיה קשה גם לכוכבים גדולים להציל, כפי שקורה כאן.
נדמה כי היכולות של פרהאדי לטוות סיפור "קטן" הופכות כאן לטרחניות עד לזרא. אין לי מושג האם פרהאדי דובר ספרדית או לא, אך התחושה היא שאין לו את השליטה בניואנסים של השפה כפי שיש לו בשפה האיראנית אשר במובנים רבים המצלול שלה והתרבות האיראנית אותה חשף לעולם היו גיבור בפני עצמם, והפכו את פרידה הקטן והמסעיר שהסיפור בו כמעט נראה היה לכאורה כטריוויאלי, ליצירת מופת עדינה ומרגשת. כולם יודעים, מנסה לטוות דרמה משפחתית שיש בה טלטלה אבל נדמה שהוא מרובה מדי בדמויות משנה שהצופה אינו יודע עליהן מספיק ובו בעת אין מושג מה הן תורמות אם בכלל לעלילה. היעלמותה של הגיבורה כמו גם הקשר הרומנטי בעבר של מי שמחפשים אותה כעת, הוא קלוש עד לא קיים וככלל, כוכביו של הסרט הזה עושים רושם שהם מתאמצים בתוך חלל תסריטאי אבוד, לא קוהרנטי ולא מרגש או מסעיר במיוחד. לפיכך, הסרט מאכזב מאד ורוב הזמן הוא בעצם משעמם עד לזרא.
יש מה ללמוד גם מסרטים רעים:
כולם יודעים משמש כמשל למסע שעוברים בימאים מקומיים מבריקים אשר מנצנצים בתוך קסם היצירה הראשוני שלהם, בשפת האם שלהם ובמרחב התרבותי בו הם שולטים, ומנסים לעשות מעבר לקולנוע אשר מייצג התקדמות עבורם. פעמים הרבה אלו הם בימאים זרים הזוכים באוסקר לסרט הזה הטוב ביותר אשר חושף אותם לקהלים נרחבים יותר והם כולם מבקשים לעשות "קפיצה", לעיתים זהו הקולנוע ההוליוודי, או במקרה הזה, כוכביו בלבד. אך רבים מהם עושים זאת רק בכדי לגלות שהמסע הזה היה גדול מדי עבורם ושכוחם האומנותי המרכזי הוא בתוך עולמם התרבותי שלהם. כוחם, כך מסתבר להם לרוב נשען בחלקים גדולים על הזירה שממנו צמחו והגיעו ואינו מצליח לתרגם את עצמו לעשייה במרחב קולנועי שהוא זר להם.