אשגר פרהאדי, הבימאי ממוצא איראני אחראי לאחת מן הדרמות המרתקות ביותר בשנים האחרונות: פרידה, שיצא בשנת 2011 ואשר גולל את סיפורה של עובד משק בית איראנית המנסה לתבוע צדק אל מול מעסיקה הגבר בתוך עולם הירארכי, שבו לגברים יתרון מובנה, היתה דרמה אדירה ששבתה צופים ומבקרים רבים ברחבי העולם. השקט שלה והנרטיב הדרמטי העז והמקורי שרחש מתחת לפני השטח נדמה היה כמרתק וחדשני.

כולם יודעים, מזמן אליו את ענקי הקולנוע הספרדי, פנלופה קרוז, מי שהוא בעלה כיום וכוכב מוכח כמובן גם בזכות בעצמו חאוויר ברדם וענק נוסף גם אם הוא מוכר כאן פחות, ריקרדו דארין אל תוך מה שיתגלה תוך זמן קצר מתחילת הסרט לפיאסקו קולנועי של ממש. הרצון של כוכבי הסרט הזה להופיע בדרמה משמעותית שתהלום את מעמדם בקולנוע הספרדי והעולמי בכלל בתוך יצירה דוברת ספרדית בה הם יכולים לבטא את יכולות המשחק שלהם באופן גבוה הרבה יותר מאשר בסרטיהם דוברי האנגלית, מובן ואני מניח שהוא זה שהוביל אותם ככל הנראה לידיו של פרהאדי, אך העיסוק של פרהאדי בדקויות הנובעות מתוך שפת אימו, איראנית, הוחלף הפעם בשפה הספרדית. האם כאן טמונה הבעיה? לא רק אבל יתכן בהחלט שהזירה התרבותית אליה פלש פרהאדי היא זירה לא לו.

במהלך חתונה משפחתית שמחה, נעלמת בתה של אחת מבאות החתונה, ומובילה את משתתפי החתונה למסע חיפוש יצרי אחריה, אשר במהלכו ניבטים הסדקים בקשריים המשפחתיים של מה שהיה עד לאותו רגע אירוע מאחד ומאושר.

לכאורה יש כאן קרקע פוריה לעוד דרמה משפחתית מהודקת מהזן שבו מתמחמה פרהאדי אבל התוצאה טרחנית ומתקשה מאד לספק עניין. את הציון לשבח בסרט הזה מקבלים דווקא כוכבי הענק האלו, כשכשאר הם משחקים בשפת האם שלהם, ספרדית, ההופעות הקולנועיות שלהן טובות לאין כל שיעור מהופעותיהם בסרטים באנגלית. הגם שפנלופה קרוז וחווייאר ברדם עשו לעצמם שם גם בקולנוע האמריקאי, הרי שבשנים האחרונות הם מתקשים למצוא בתוכו תפקידים ראויים שיהלמו את כשרונם ושניהם חזרו בשנים האלו לפעילות אינטנסיבית יותר בקולנוע הספרדי ממנו צמחו. החיפוש אחר דרמה ראויה שתשתקף את יכולותיהם הכזיב הפעם. שחקן יכול להיות טוב ככל שניתן אבל אם התסריט הבעייתי והבימוי עושה רושם שאינו מצליח להוביל אותו הרי שסופו של דבר ועניין שאת הסרט כסרט, יהיה קשה גם לכוכבים גדולים להציל, כפי שקורה כאן.

נדמה כי היכולות של פרהאדי לטוות סיפור "קטן" הופכות כאן לטרחניות עד לזרא. אין לי מושג האם פרהאדי דובר ספרדית או לא, אך התחושה היא שאין לו את השליטה בניואנסים של השפה כפי שיש לו בשפה האיראנית אשר במובנים רבים המצלול שלה והתרבות האיראנית אותה חשף לעולם היו גיבור בפני עצמם, והפכו את פרידה הקטן והמסעיר שהסיפור בו כמעט נראה היה לכאורה כטריוויאלי, ליצירת מופת עדינה ומרגשת. כולם יודעים, מנסה לטוות דרמה משפחתית שיש בה טלטלה אבל נדמה שהוא מרובה מדי בדמויות משנה שהצופה אינו יודע עליהן מספיק ובו בעת אין מושג מה הן תורמות אם בכלל לעלילה. היעלמותה של הגיבורה כמו גם הקשר הרומנטי בעבר של מי שמחפשים אותה כעת, הוא קלוש עד לא קיים וככלל, כוכביו של הסרט הזה עושים רושם שהם מתאמצים בתוך חלל תסריטאי אבוד, לא קוהרנטי ולא מרגש או מסעיר במיוחד. לפיכך, הסרט  מאכזב מאד ורוב הזמן הוא בעצם משעמם עד לזרא.

יש מה ללמוד גם מסרטים רעים:

כולם יודעים משמש כמשל למסע שעוברים בימאים מקומיים מבריקים אשר מנצנצים בתוך קסם היצירה הראשוני שלהם, בשפת האם שלהם ובמרחב התרבותי בו הם שולטים, ומנסים לעשות מעבר לקולנוע אשר מייצג התקדמות עבורם. פעמים הרבה אלו הם בימאים זרים הזוכים באוסקר לסרט הזה הטוב ביותר אשר חושף אותם לקהלים נרחבים יותר והם כולם מבקשים לעשות "קפיצה", לעיתים זהו הקולנוע ההוליוודי, או במקרה הזה, כוכביו בלבד. אך רבים מהם עושים זאת רק בכדי לגלות שהמסע הזה היה גדול מדי עבורם ושכוחם האומנותי המרכזי הוא בתוך עולמם התרבותי שלהם. כוחם, כך מסתבר להם לרוב נשען בחלקים גדולים על הזירה שממנו צמחו והגיעו ואינו מצליח לתרגם את עצמו לעשייה במרחב קולנועי שהוא זר להם. 

יש סרטים שהם סך הופעת הראווה של כוכביהם ופחות של יוצריהם. המועדפת, סרטו של יורגוס לנטימוס הוא אחד מהם. הוא לא יזכר בשל תעוזה קולנועית יחודית או דרך חדשה לספר סיפור, אבל בהחלט יחקק  בשל המורשת היחודית שמותירות שלושת הנשים המככבות בו.(שלושתן אגב מועמדות, ובצדק רב כמובן, לפרסי האוסקר בקטגוריות משחק שונות).

זהו עיבוד חופשי לסיפורה של המלכה השברירית אן אשר מולכת בחוסר כישרון של ממש על אנגליה במאה השמונה עשרה, מבלי שיש לה כל עניין בצרותיה של הממלכה. השחקנית אן קולמן מעצבת בכשרון אין סופי את דמותה ההיסטרית של המלכה המעורערת במשהו שהוא מעיין ורסיה חדשה למלכת הלבבות מעליסה בארץ הפלאות של לואיס ס קרול. כן, זה נראה בדיוק כמו שזה נשמע, מלכה מטורללת, חפה מכל כישורי מלוכה, למעט זכותה האלוהית למלוך, מותירה את הקרקע לבת הלוויה הקרובה אליה ביותר ליידי שרה(ריצ'ל וויז) אשר מנהלת בעבורה את ענייני הממלכה. משהו באופן שבו מעצבת קולמן את הדמות מעורר אמפתיה אדירה למלכה האבודה.

כניסתה של משרתת אלמונית(בגילומה של אמה סטון) המוצאת חן בעיני המלכה, מייצרת משולש של אהבה, אימה ותשוקה המרעיד את הממלכה ואת המלכה השברירית ממילא.

המבנה התסריטאי של הסרט, כדרמה קומית, הוא אולי הבחירה המעניינת ביותר הגלומה בו להציג את סיפור העלילה. לא מדובר בעוד סרט היסטורי מייגע עם שיחזורים תקופתיים משעממים הנועדו להרשים את הצופה, הגם שאלו נמצאים שם. אבל שוב גם כאן אין שום חדשנות קולנועית שכן במידה רבה הסרט הזה משיק באופנים רבים לטירופו של המלך ג'ורג שסחף גם הוא קהל רב והערכה כשיצא לאקרנים והוא נשען על אותו מבנה משעשע: אין צורך להציג את בני המלוכה כמורמים מעם אלא דווקא להציג את הבעיות התשוקות והשנאות המטרידות אותן באופן שמקרב את הקהל לסיפור עסיסי ממילא. הגישה הזו עובדת גם כאן, והיא מותירה חלל של ממש לשחקניות המעולות המשתתפות בו. היא יוצרת מעין זירת איגרוף משנית לעלילת הסרט ונותנת לקרב הדיוות הזה משקל נפח וקו כמעט מקביל לעלילת הסרט כך נדמה. כל אחת מהן שחקנית מוערכת המודעת ליכולות של עמיתותיה וכל אחת מהן מבקשת "לטרוף" את המסך. קולמן, סטון וויז מתגוששות כאן, בהפגנת כוח מרשימה של נרטיב הכוכבות היחודי להן, והן מצמיתות את הצופה אל המסך מן הרגע הראשון.

זהו סיפור על שיגעון, טירוף, בדידות ובעיקר צביעות אנושית והמדדים שבהם צבועים הכוח והשררה. מה הם מולידים מאנשים המבקשים להתקרב אל הפסגות הגבוהות ביותר, כמו גם על בדידותם האינטלקטואלית המובנית של אלו שנולדו לתוך עמדות כוח, או מחזיקים בהם מתוך טיפוס אליהן. מחירה של השררה היא בדידות, ומחירו של הכוח הוא שתמיד מישהו אחר נושף בעורפך על מנת לנכס אותו לעצמו.

יש משהו מאד דארוויניסטי כמעט במערכת היחסים ההישרדותית בין השלישיה. המלכה, החברה הטובה "הנחלצת לעזרה" ומנהלת את המדינה במקומה והמשרתת השאפתנית המוכנה לעשות כל שיתבקש ממנה על מנת לזכות בעמדת כוח משלה. 

אני מתקשה לראות כיצד סרט הוליוודי השייך למיין סטרים היה מצליח להציג ללא חשש לפני עשור למשל, משולש אהבה לסבי נשי שבו לתשוקה המינית יש חלק אדיר בעיצוב פוליטיקה ממלכתית של מדינה. יש בכך חידוש מרענן ואפילו סוג של העזה מתבקשת אולי בעידן של פלוראליזים, ושל קבלה מינית רחבה יותר גם בהוליווד השמרנית. זהו הישג חשוב לסרט  שנדמה שיש בו את כל המרכיבים הנחוצים על מנת להפוך לזכיר, גם אם לא מהפכני.

החסרון המרכזי של הסרט היא התחושה שהבימאי מאוהב ביצירה שלו עד למקום שבו הוא אינו מרגיש ברפטטיביות של חלק מן הסצנות הדרמטיות, והתחושה היא שעריכת תסריט הדוקה יותר שהיתה מקצרת במעט את הסרט, הייתה מועילה לעוצמה הגלומה בו מבלי לעייף את הצופה יתר על המידה. שעתיים של סרט בעידן הבינג' של סדרות טלוויזיה בעלות מבנה דרמטי מדוייק של 50 דקות הוא אתגר. לא אתגר שאי אפשר לצלוח אותו, אלא אתגר שצריך לחשב היטב האם יש צורך לצלוח אותו. יתכן שאורך יריעה דרמטי קצר יותר, היה שומר במשהו על הרעננות הרבה שיש בסיפור ובדרך הצגתו ומרגיש בסופו של דבר מטריח פחות.

לשחקניות עצמן נדמה כי יש כר יריעה כמעט בלתי סופי על מנת להציג את כל ארסנל הנשק שלהן והן לא מפספסות שום הזדמנות. מן הבחינה הזו מדובר באחד מן המצגים המרתקים ביותר של הופעות נשיות בקולנוע בשנים האחרונות. כל אחת מהן מייצרת הופעה בלתי נשכחת של ממש שרק בעבורה שווה יהיה לראות את הסרט הזה יותר מפעם אחת.