הצפיה בסרטו החדש של תומר היימן, יונתן אגסי הציל את חיי, דיכדכה אותי. זה לא סוג של רגש שאני לא מכיר מצפיה בסרטים, אבל בכל פעם כשהוא מופיע מחדש אני מתקשה לדעת האם זה היה הסרט, אופיו, נושאו, או מקום מסויים אצלי המתקשה להתמודד עם התוכן שבו צפיתי.
"אתה לא חושב נכון" אמר לי חבר טוב כששיתפתי אותו בתחושה הקשה והמטלטלת שאחזה בי אחרי הצפייה. החבר הטוב המשיך ושיחרר כמה תובנות נוספות בעניין בסגנון: הוא(יונתן אגסי) עשה את שלו, ניצל את המשאבים שעמדו לרשותו(כלומר יופיו) עשה חיים והזדיין עם הגברים היפים בעולם וגם הרוויח על זה כסף. אז מה בדיוק הבעיה שלך? לך יש נטייה לקחת כל מקום לסיפור העצוב הזה של ג'ואי סטפנו. לא בטוח שאגסי מטולטל כל כך מהסרט כמוך הוא הוסיף. אבל בזאת אני בספק, כי נכחתי בהקרנה שבה היה אגסי, והוא יצא ממנה לפחות פעם אחת וחזר. אחר כך כששאלו, הסביר שהסצינה הספצפית בה הוא מתפרק בקריז של סמים קשה לו לצפייה.
ג'ואי סטפנו היה אחד מכוכבי הגייז פורנו הגדולים בעולם בשנות התשעים, Wonder Bread & Ecstasy: The Life and Death of Joey Stefano. ספרו השנוי במחלוקת של צ'ארלס אישרווד העלה על הכתב את סיפורו של הילד משום מקום שרק חלם להיות מפורסם, אבל מצא את עצמו כבול אל תוך תעשיית הפורנו גייז, ולאחריה המסלול הכמעט קבוע, (שלא השתנה כלל והופך להיות גם המסלול של יונתן אגסי, הכולל שימוש בסמים קשים וניתוב המשך הקריירה לזנות). ג'ואי סטפנו, (שם הבמה של Nicholas Anthony Iacona) לקח מנת יתר של סמים ממנה הוא מת יום לפני מה שעתיד היה להיות צילומי סרט הקאמבק שלו לתעשייה ממנה ניסה בכל כוחו לפרוש בעצם, אך ללא הצלחה. כשג'ואי סטפנו ניסה למצוא עבודה "רגילה" בסופר מרקט בסאן פרנסיסקו, "מעריצים" היו מגיעים לבקש חתימות והוא תמיד היה נאלץ לעזוב כל מקום עבודה נורמטיבי בו ניסה לעבוד. (כאן הוא בתמונה על עטיפת ספרו של אישרווד). וסיפורו, כמו גם הספר הזה, חרוטים בי היטב. אני מקשר פורנו עם אובדן, אובדן של נעורים, של תמימות ושל מקום שבו נפגשים יצרים אפלים מצד הצופים ומצד המבצעים, כשהשחקנים הלוקחים בו חלק, תמיד נמצאים בסופו של דבר בקצה הארור שלי מי שישלמו את מחיר הבחירה בפורנו כקריירה.
האם פורנו, ליווי או זנות הם קריירה ואלידית בכלל, האם זו קריירה מותרת? נדמה לי שזו שאלה שמרחפת במרכז התיעוד הסוחף של היימן את אגסי לאורך כמה שנים טובות. זו לא שאלה שהיימן שואל, האמת גם לא יונתן אגסי, התשובה מבחינתו ברורה לחלוטין: כן. זו גם לא שאלה שנדמה שעומדת בפני אימו אנה המלווה אותו במסירות ללא שום התניה או ביקורת לאורך אותה קריירה מתעתעת. אבל השאלה הזו שם. היא נוכחת במלוא עוזה. האם היא כרטיס להצלחה או לאבדון?
ניסיון לפרשן את בחירת הקריירה של אגסי כשלילית נתפס היום בעולם של פוליקטלי קורקט כצדקני. הכול מותר, הכול הולך, אבל אם כן הכול מותר ואם כן הכול הולך, מדוע הקריירה בעסקי הפורנו כוללת זנות, מדוע היא מסבה סבל נפשי אדיר לחלק גדול מכוכביה?. ומדוע רבים מן הסופים של גיבוריה הם טרגיים משל היו כרוניקה של סיפור שתחילתו וסופו ידוע היו לכאורה מראש? והשאלה המטרידה עוד יותר, היא מדוע אם הקריירה הזו טובה לגיבוריה כלכלית או מבחינת מודעות ציבורית, מדוע כולם, באופן גורף- מתקשים להמציא את עצמם אחריה מחדש. מתקשים למצוא עיסוק אחר או שלווה כלשהיא בחיים הנתפסים כנורמטיבים יותר?
גם אגסי בדומה לסטפנו מגיע משום מקום (דירת שיכון חולונית במקרה הזה) אל עבר פסגות התהילה השקריות של עולם הפורנו, הכוללות בסופו של דבר תפקיד ו"רגע" שמשכו הוא לרוב כעשור,(גם במקרה של אגסי). "הרגע" הזה כולו, מבוסס על נעורי כוכביו, יופיים חיצוניותם והיכולת של האחר לנכס אותם לתועלתו. זה יכול להיות מפיק סרטים ערמומי או לקוח שירותי ליווי. במקרה הזה, אותו אחר הוא גם היימן בעצמו, ירצה או לא, מודע לכך או לא. סיפור חייו של אגסי ותהילת הפורנו שלו כולל את כל האלמנטים הוויאריסטים הנדרשים על מנת להפוך לסרט מצליח והיימן יודע לזהות גיבורים דוקומנטרים בלתי נשכחים עוד מתחילת הקריירה שלו, בהם הוא עצמו היה אחד מהם. יתכן שגם התמימות החלקית(המעושה אולי?) של אגסי הם נדבך חשוב בהצלחה של יונתן אגסי הציל את חיי, שכן גם שם הסרט, הפומפוזי משהו, נשען על אמירה נאיבית כל כך של גיבורו המתפייט על כך שהמציא דמות של אלטר אגו אשר סייעה לו להפוך למי שהוא ולחיות את הפנטזיות הפרועות ביותר שלו ושל אחרים שדרשו זאת ממנו. יש משהו מכמיר לב באמונה שאלטר אגו הוא לא אתה או מציאות חייך בסופו של דבר. למרות שזה נשמע מעולה ומאד תקין פוליטית להרחיק את עצמך ממי שאתה או מה שהיית ועשית. זה לא אני, זה האלטר אגו שלי.
היימן נצמד לאגסי במיומנות מרשימה. ברגעים קשים עד בלתי אפשריים של נפשו המסוכסת של גיבורו, שלא מצליחה להתיישב לחלוטין עם בחירת הקריירה שעשתה. יש בסרט את כל רגעי השבירה הצפויים, אבל זה לא הופך אותם לפחות מטלטלים או פחות מרגשים. הנה, כאן הוא בקריז, הנה הוא מתמוטט, הנה הוא בוכה והנה הוא שוב על הבמות במועדונים מופיע עוד מופעי סקס חיים או ממתין ללקוח כזה או אחר להעביר איתו את הלילה, מזדיין בשירותים או במועדון.
אני נוטה להסכים עם אמירה ששמעתי פעם ממרצה באוניברסיטה, פורנו הוא זנות משוכפלת באופן דיגיטלי. על האקט המיני עליו מקבל השחקן או השחקנית כסף, מתקיים שיכפול דיגטלי שתוקפו ניצחי. בבואת הרגע הזה, חיה לנצח, לתמיד. לא במחשכים, אלא במרחק הקלדה בגוגל. הסכומים הכלכליים בעולם הפורנו כיום אינם משקפים שבריר של הסכומים בשנות התשעים של הכוכבים הגדולים בתחום שמוצריהם נמכרו בכסף טוב. הפקות הפורנו המפוארות ועתירות התקציב יחסית של שנות התשעים, שניה לפני עידן האינטרנט, הם שריד נשכח. פורנו היום הוא רק כרטיס הביקור של תעשיית הזנות. בשנות התשעים, הוא הוביל אליה גם כן, אבל בצורה סמוייה יותר. צופי הפורנו מאתרים את הכוכבים הרצויים להם, גברים ונשים ומצליחים בקלות יחסית להפוך לרגע אחד שותפים מיניים של מושאי הפנטזיות שלהם תמורת תשלום, מרביתם נגישים להם מרצון או מכורח כלכלי. "זה לא שאני עומד ברחוב" מסביר אגסי לאחותו את עניין האסקורט(מכבסת המילים לזנות). אבל זהו, שהוא כן עומד ברחוב, הוא עומד במה שנקרא הרחוב הזה של הכפר הגלובלי, מקום בו כל לקוח, בכל מדינה יכול לאתר אותו ולהיות עימו.
נכון, זה חוזר לשאלה האם זנות היא קריירה ואלידית, וזו כבר בחירה ערכית של כל אחד, וגם אגסי זכאי לבחירה שלו. רק חשוב לא לעטוף שום דבר בעטיפות צלופן מרשרשות ובוהקות מדי. זנות היא זנות, והיא קשה לעובדיה ופורנו הוא זנות, היא לא תהילת עולם או כוכבות אמיתית. היא טוויסט על תופעת הכוכבות ההוליוודית ותו לא.
האם מדובר בסרט יעיל? בהחלט. כאשר סרט דוקומנטרי מצליח להוציא ממך תגובה רגשית חזקה, הרי שהוא "עשה את העבודה". כך גם במקרה של יונתן אגסי הציל את חיי.
האם אגסי יצליח לתעל את הצלחתו הצפוייה של הסרט ולמנף אותה לחיים אחרים שאין בהם פורנו, או לפחות יהיה בתוכם מאושר יותר? האם יונתן אגסי הציל את חייו, בנה או החריב אותם? זו שאלה שנותרה פתוחה לחלוטין לצופה, או למציאות עצמה שאותה יעצב בהמשך חייו יונתן לנגר(שמו המקורי של יונתן אגסי). אותה מציאות שהיא חזקה בסופו של דבר גם יותר מגיבוריה הדוקומנטריים. אם זו תסתיים בקאמבק של אגסי לעולם הפורנו, מתוך הישענות על הדיון הפומבי שאין לי ספק שהסרט הזה יעורר ואשר יחזיר אותו לתודעה הציבורית בכל העולם, הרי שבעבורי לפחות, התשובה ברורה.
