אם פרידה היא כוח דרמטי מניע בכל טלנובלה כמעט, הרי שכאב ותהילה מחפש למקסם את אחד המהלכים של הז'אנר הטלוויזיוני הפופולארי הזה, תוך כדי שהוא נשען עליו מחד אבל משייף את הקצוות שלו עד שהם מכאיבים בכנות ובשלמות של פשטותם הרגשית. ובמילים אחרות, בחוסר המורכבות לכאורה של המלודרמה יש משהו חשוף המאפשר לגעת ברגש עצמו ללא פילטרים, בזאת טמון כוחו המתעתע של הז'אנר ועוצמתו הפואטית של הסרט הזה.
כאב ותהילה סרטו ה 26 של אלמודבר(לא כולל סרטים קצרים), מוצג ומשווק כסרט של חשבון נפש אישי של היוצר המוערך. אבל בבחינה של מכלול האוטר של יצירתו, אפשר להיות גם פחות דרמטיים בהקשר הזה, מדובר יותר בסיכום ביניים של תהליכי חייו, אהבותיו תשוקותיו(וכן, גם מחלותיו הזוכות לאנימציה מרהיבה בתחילת הסרט), כמו רוצה לומר, אני עייף, מאוכזב, מפוקח, אבל עדין ערני כפי שהייתי לתהליכים החיים ולמה שמניע אנשים לחיות את חייהם לא רק מתוך מלחמת השרדות: רגשות, חזקים, עזים לעיתים, אולי מעומעמים מעוצמתן מתוקף השנים שעוברות. נדמה כי מעל לכל אותם רגשות ותשוקות אנושיות מבעבעות בגיבוריו כמו תמיד וגורמות להם להמשיך לנוע(ולחיות), גם אם מעט כואבים יותר.
פרידות, על הצד המכיל, המפוייס שבהן, מטבעה של הקשת האנושית, הן המרכיב העיקרי של הסרט הזה. פרידות שיש בהן חרטות, הכאה על חטאי עבר, אהבות שמומשו, הבטחות שגדולן וסך הארעיות שלהן, נגלה לאדם בהמשך חייו והן כולן מרתקות וצבעוניות כל כך, ובעיקר עצובות ומפוייסות. אין דמות בסרט הזה שאיננה נפרדת מגיבור, מאהוב, בן משפחה, מקריירה או תקווה, וזהו ליבו של הסרט המאתגר הזה שעצב הקסם של ההשלמה שבפרידה שורה עליו לכל אורכו.
סיפורו של במאי מהולל מזדקן(תרצו אלמודובר, תרצו לא) במסע מתעתע בזכרונותיו בתוך הזמן אל ילדותו ואל נופי הגיבורים שעצבו אותה, הוא עמוד השדרה הנרטיבי של הסרט הזה.
הגיבור הראשי, הבמאי, בגילומו של אנטוניו בנדרס, נפרד מבריאותו הטובה ומן המוזה היצירתית שלו לטובת עיסוק רנדומאלי ואובססיבי בסמים קשים, הרי שהדמויות הסובבות אותו נפרדות מהשפעתו האדירה שלו על חייהן: זה יהיה המאהב לשעבר שהכזיב, העוזרת האישית הנאמנה שחייה הפרטיים קורסים והיא מחפשת משמעות בחייה בסידורים קטנים עבורו. אבל לא רק הוא, כוכבי העבר נפרדים מנעוריהם, מכוח תהילתם אבל לא מהתשוקה לשמר אותו.(ססיליה רות מהכול אודות אימא בתפקיד קטן ומכמיר לב של שחקנית המוכנה "לעשות הכול", כדי להמשיך ולהיות קיימת). וגיבור סרטיו הקודמים(בנדרס אולי?) נפרד מכוח תהילתו הגדולה ומראהו הטוב והוא מחפש באובסיסביות את המנוע לקאמבק מכמיר לב.
את כאב הפרידה המסודרת, כמו גם הבלתי צפוייה של דמותו של הבמאי, כפי שהוא כפי שהוא מכיר אותם, הוא מנהל ביסודיות מרשימה. החל מהתבוננות בסרטו הראשון שפרסם אותו, במערכת היחסים הטעונה עם כוכב הסרט ההוא, וכלה במה שהוא אולי הפרידה המרגשת והקשה ביותר בחייו, זו שבה הוא נפרד מאימו, שמסבירה לו בפשטות מקפיאה כיצד בדיוק היא רוצה להיפרד ומדוע לא היה בן טוב.
גם ממושא אהבתו הראשונה, פועל בניין קשה יום ויפה תואר הוא נפרד דרך מסע אל תוך זכרונות ילדותו ואל הרשמים שהותיר הגבר יפה התואר בו.
כאב ותהילה דורש מקהלו לא רק סבלנות,(אורכו והקצב האיטי שלו) אלא גם הכרות מוקדמת עם הבמאי ועם סרטיו וחייו הפרטיים. אלמודובר יוצר כאן במובנים רבים את הסרט האישי ביותר שלו, ועד כמה שהביטוי הזה אולי שחוק, עיון בביוגרפיה של הבמאי המרתק והחדשני הזה והכרות עם מכלול עבודתו מספק לצופה עוגנים של הזדהות ועונג רפלקסיבי הנובע מתוך הצפייה המושכלת בקולנוע שלו ובתולדותיו של אלמודובר. מעט פחות לצופה האקראי. יש כאן תביעה סמויה כמעט בלתי מתפשרת של הבמאי להכיר אותו ואת הנושאים שהעסיקו אותו במהלך חייו והדרמות שפקדו אותו על מנת להינות מן הסרט באופן שלם ומלא. אבל בסופו של דבר, לכולם יהיה צבר זכרונות אדיר של חרטות ומממשות שמאפשר להזדהות עם הנרטיב של הסרט.
הדיאלוגים בסרט ארוכים, נוקבים, פילוסופיים ונדמה שאלמודובר אינו מאיץ בגיבוריו הפעם, יש לו סבלנות אדירה למה שהם רוצים לומר, והאיך הקולנועי, על האיטיות שלו, נועד גם לשרת את היכולת שלהם לדבר, ושלנו להקשיב, מבלי להסיט את תשומת הלב לפעלולים קולנועיים.
האסתטיקה המדוייקת של הסרט הזה מרגשת. לא רק ההאחזות בצבע האדום המזוהה איתו, והבלחות של כוכבות עבר טרגיות(מרלין מונרו ונטלי ווד) אל קו העלילה, זו אסטתיקה מרגשת הנעה בין דירתו המעוצבת של הבמאי לרחובות המהגרים סוחרי הסמים האלימים ומשם אל כפר ילדותו שהשתמר בזכרונותיו במדוייק. קשה לזכור בקולנוע סצינה המבטאת תשוקה אסורה(לכאורה) של ילד לגבר, המטופלת בעדינות רבה כל כך מבלי לפגוע בעוצמה החד פעמית שלה. ואם משהו בדיון הזה נשמע לכם לא תקין, תצטרכו פשוט לראות את הסרט ולהיקסם מעוצמות הרגש הטמונות בה. בתוך כל מה שלא נאמר לכאורה בטקסט, תגיע הוויזואליה שתשלים את תמונת רחישות הלב של הגיבורים מבלי צורך בטקסט.
כן, כל מרכיבי היצירה של אלמודובר נמצאים בסרט הזה, הצבעים העזים, הגברים הנאים חסרי הממשות והנשים החזקות המנהלות את היקום הקולנועי שלו, אבל באופן שהשימוש בהם משרת הפעם עלילה עצובה שנדמה לכאורה שאין לה תקווה, עד לסופו של הסרט שבו מבהיר אלמודובר באמצעות תעלול קולנועי קטן, כמו רוצה לאמר: אני כאן, ואני יצרתי את הסרט העצוב הזה, והיו לי את הכוחות לעשות זאת למרות כל האמור לעייל בו, אני חי ובועט, בדרכי לפרק הבא של העשייה האומנותית של חיי.
אם האהבה עצמה, אינה מספיקה להציל את גיבוריה מעצמם, כפי שטוען גיבור הסרט לכל אורכו בפסקנות, הרי שבטעמה המר והמנחם של הפרידה, על הסיכומים, חשבון הנפש, הכאב והצריבה שהיא מביאה לחיינו, יש דווקא השלמה מתוקה ואנחת רווחה המאפשרת לנו להמשיך במסע חיינו.
