צלף אמריקאי-2014- American Sniper

ב 1968 רתם אייקון אמריקאי אחר, ג'ון ווין את כוחו הקולנועי ומעמדו המיתי בחברה האמריקאית לכדי יצירת סרט שאמור היה לתמוך במלחמה האמריקאית העקרה בוויטאנם. "הכומתות הירוקות" היה שמו americanשל הסרט שהיה אמור לייצר את המהפך בתודעת החברה האמריקאית ולסייע לממשל האמריקאי לתמוך במלחמה על רקע ההתנגדות המוצדקת לה בכל שכבות החברה וההתנגדות של התנועה ההיפית למלחמה המיותרת ההיא. ווין, כמו כל פטריוט טוב לא הבין מדוע אנשים מתנגדים למלחמה ההיא ועשה כמיטב יכולתו על מנת לגייס אנשים ולהחזיר אותם אל השורה הפטריוטית.
כמו ווין, גם קלינט איסטווד הוא פטריוטי אמריקאי גדול, וכמוהו בדיוק, גם הוא רפוליקני מוצהר. הרפובליקנים אף השתמשו באיסטווד במסגרת ההתנצחות הבלתי פוסקת שלהם באומבה. וכמו ויין שרשם לעצמו רגע מביך בקריירה רבת השנים שלו, נדמה שגם איסטווד רושם כאן רגע לא מזהיר במיוחד.

רק שבניגוד לווין, איסטווד בוחר לספר כאן "סיפור אמיתי" ונשען על סיפורו האמיתי של לוחם אריות הים, כריס קייל, אשר היה לאגדה אמריקאית מודרנית עוד בחייו כאשר רשם בחגורה שלו את מספר השיא של כל הזמנים בצליפות בחיילי אוייב אשר סייעו להגן על כוחות אמריקאים בשטח במשך ארבעה סבבי שירות צבאיים שונים שלו כצלף מומחה במלחמה האמריקאית בעירק.
איסטווד כבר חצה את שנות השמונים שלו, כן. הוא בדיוק בן שמונים וחמש כעת. ובדומה לווין, ואולי אפילו יותר ממנו הוא זוכה למעד איקונוגרפי של ממש לא רק בתעשיית הקולנוע בארצות הברית, אלא הרבה מעבר לכך. מי שהיה אחד מכוכבי הקולנוע הקופתיים הגדולים של המאה שעברה השכיל להעביר את עצמו טרנספורמציה של ממש וביים בעיקר בעשרים השנה האחרונות כמה סרטים יפים, מרגשים וחשובים. "בלתי נסלח" ,"גרנד טורינו" "מיליון דולר בייבי" ועוד רבים אחרים הפכו אותו לבמאי מוערך שמרבית הכוכבים הגדולים מוכנים לעמוד בתור ובתעריף נמוך במיוחד תמורת הזכות לעבוד עם האייקון שמצליח לייצר עבורם תפקידים בלתי נשכחים וגם לא מעט אוסקרים [הילארי סוונק על מיליון דולר בייבי]. דווקא מכיוון שאיסטווד הפך לבמאי בעל מעוף וראיה קולנועית מזן ששמור לדור ענקים שראה כבר הכול ועשה כבר הכול, יש משהו מאכזב בפשטנות המסר הצדקני של "צלף אמריקאי". אין לטעות. מדובר בסרט יעיל מהבחינה הקולנועית. גם אם הוא חסר השראה הוא בנוי דרמטית באופן נכון, מדוייק אפילו אבל לא מהזן שמצליח לסחוף אתכם רגשית.
לא. זה לא גילו של איסטווד שמכשיל את היצירה הזו, זו בעיקר התמה הפטריוטית הפשטנית של הסרט שלא מותירה שום מקום לנארטיב מתחרה אחר שיערער על המסר האולטרה פטריוטי של הסרט שאף מתסיים עם תמונות מציאות טלוויזיונית אשר שולבו בעלילת הסרט.
נדמה שגם כוכבו של הסרט, בראדלי קופר, עם כל הרצון הטוב, המבטא הדרומי הפומפוזי מעט ומעטה השרירים והבשר שעטה על עצמו כולל העווית שפתיים קפוצות בלתי רצוניות רצוי שישאר בתחום הקומדיות הרומנטיות והדרמות הקלילות יותר. משהו בו נשאר לאורך כל הסרט כוכב הקולנוע בתפקיד האיש האלמוני, ולרגע אחד בודד אפילו הוא לא הופך להיות האיש האלמוני או הגיבור האמריקאי האמיתי, אלא רק זה שמשחק אותו.
צלף אמריקאי מציג באופן כמעט תיירותי ובעיקר חינוכי את מוראות המלחמה. הוא עושה זאת עבור קהל צופים שאין לו דבר וחצי דבר עם המזרח התיכון הרחוק ההוא עם המלחמות הרבות שלו. לקהל ישראלי, הסרט הזה לא רק שלא יתפס כאטרקטיבי במיוחד במדינה שבה העיסוק הנושאי של הסרט הוא בעיקר עיסוק חדשותי יום יומי, הרי שאופן ההצגה שלו הדורש ממך להפוך לפטריוט או לפחות להעריך כאלו, מקשה על ההנאה ממנו.
לזכותו של איסטווד יש לאמר שלא רק שהוא מיומן בעשייה הקולנועית, גם לא ממש איכפת לו. הוא שם על השולחן את המסר האולטרא רפובליקני שלו כמו מבקש לומר, כן, זה אני, הגיבור האמריקאי הגדול האחרון, אני בערוב ימי, ואני פשוט אומר את מה שאני מאמין בו, גם זה יש לומר, ראוי מאד להערכה בעולם פילמאי שהוא בעיקרו עולם המחפש את המכנה המשותף הנמוך ביותר ולא בהכרח המוסרי או הצודק ביותר. ובעידן שבו פטריוטיות היא סוג של מונח חמקמק, בעיקר בהוליווד, איסטווד פשוט מתעקש להמשיך ולהיות כזה והוא לפחות עושה את זה ביד קולנועית מיומנת למדי.

חלום אמריקאי-2013- American Hustle

 

ניחוח של שלווה רגועה' מהזן שלא מאפיין את החיים העכשווים שלנו' יתגנב אל תוך לבכם כבר בכותרות הפתיחה של "חלום אמריקאי". זה יתחיל במראה המגורען הסוחף של הסרט ובארט הכל כך מדוייק שלו שמצליח לתפוס משהו מאד נכון בצבעים' ובאווירה הכללית של שנות השבעים. הפעם האחרונה שזה היה כל כך קרוב ומדוייק היתה בוגי נייטס, וההשוואה הזו עושה כבוד בעיקר לחלום אמריקאי.

חוסר מצפון,נוכלות והונאה מצטלמים טוב יותר כשהם בזמן או בתקופה אחרת, כמו מבקשים יוצרי הסרט לומר שגם מעשים כאלו, נראים ומרגישים טוב יותר בעידן אחר. ואכן זה כך. אם נמאס לכם לפתוח את מסך הטלוויזיה ולשמוע על עוד שר שמועל במיליונים בלי למצמץ ואתם מתגעגעים לא רק לתסרוקות גרועות אלא לאוויר אחר שמקיף אתכם, מהזן שבו לרצינות שבו פועלים גיבוריו יש תחושת מצפון, חלום אמריקאי מספק את הסחורה באופן מאד עדין ושובה לב.

בתוך מעשיית נוכלות מזן הונאות הפונזי, פועלים כאן גיבוריו מתוך ניסיון כנה לייצר לעצמם עולם טוב יותר, להצליח וגם לקחת אחריות על האחר ועל אושרו. נדמה לי שזה מה שעומד בבסיס מערכות היחסים בסרט הזה, והוא מצליח לשבות את הלב בתוך דקות ספורות בעיקר בשל התמה הזו. איש מגיבוריו אינו מושלם, איש אינו מרהיב ובעיקר הקרקע עליה הם דורכים מציאותית במיוחד ומלאת אתגרים.

זוג נוכלים פשוטים יחסית, איימי אדמאס המרהיבה וכריסטאין בייל הטוטאלי, נתפסים על ידי אנשי הבולשת ונאלצים לבצע מעשה הונאה אחד נוסף על מנת לשחרר את עצמם מהתסבוכת אליה נקלעו. עד כאן, עלילה רגילה לכאורה של דרמת מתח שלא לומר פשוטה אפילו אך היא משמשמת רק כרקע ליחסים המורכבים בין השובה, איש האף בי אי הנמרץ שרוצה להוכיח את עצמו בפני הממונים עליו, בראדלי קופר [בתסרוקת בלתי נשכחת], הנוכלים שנתפסו בקלקלתם ובין רעייתו האקצנטרית של אחד הנוכלים, ג'ניפר לורנס המצוינת, ומושא תהליך ההונאה המורכב שלהם.

נוכלים עם מצפון נדמה תמיד כמו ניגוד עניינים של ממש, אבל נדמה שיש משהו בחלום אמריקאי שמצליח להביא לחיים את מורכבות מעשה המעילה, קורבנותיו והצפיות של מבצעיו לגבי הזינוק והקפיצה שטמונים במעשה שלהם. כמעט כמו לעמוד ולרכוש כרטיס לוטו ולחשב מה תעשו עם הזכייה הגדולה, כך גם כאן. כל מה שמונח על הכף גדול מדי ומטלטל מדי את מציאות חייהם של הגיבורים הפועלים בתוך עלילת הזוטא הזו מהטעם הפשוט שהם גיבורים קטנים מדי למול מה שהם מסכנים או עתידים להרוויח.

דיויד או ראסל נותן חופש פעולה גדול, [אולי גדול מדי לעיתים במה שמקובל בקולנוע המיין סטריים האמריקאי] לדיאלוגים ולבניית הדמויות, כך שהחוויה, במידה ואתם ישובים טוב, מכיוון שאורכו של הסרט מעל לשעתיים, היא מענגת במיוחד באופן בו היא שלמה ועגולה. אף דמות לא נשארת לא מטופלת או לא מובנת ואתם רוצים בהצלחתה. אין טובים ואין רעים, יש איזה מהלך חיים אחד גדול ומורכב שהוא בסופו של דבר היום יום של גיבוריו המתנפץ אל מול המציאות באופן שבו חלומות אכן מתנפצים שוב ושוב למולה.

חלום אמריקאי מרהיב בויוזואליה שלו. הוא מטופל באהבה ובטוטאלית מהסוג שרק קולנוע הוליוודי יודע לעשות והשיחזור התקופתי, הופך בתוך דקות ספורות לגיבור בעל נוכחות ומשקל שבתוכו, הנאיביות היחסית של החיים בשנות השבעים מקבלת מימד משל עצמה והוא בעל טעם מתוק במיוחד.