גדרות-Fences-2016

העובדה כי דנזל וושינגטון בחר שלא רק לשחק ב"גדרות" אלא גם לביים אותו מצביעה אולי יותר מכל על יחסו האישי של וושינגטון לסרט' המבוסס על מחזה בעל אותו שם מאת אוגוסט ווילסון' אשר גם גוייס לכתיבת התסריט לסרט. וושינגטון אינו מרבה לביים, ויש פער של ארבעה עשרה שנים לערך מנסיונו MV5BOTg0Nzc1NjA0MV5BMl5BanBnXkFtZTgwNTcyNDQ0MDI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_הקודם לביים סרט. לא צריך לדאוג לוושינגטון שגם בגיל שישים ושלוש נחשב לאחד מן הכוכבים המובילים של הקולנוע האמריקאי, ושמו עדין פותח קופות בסרטי מיין סטריים יעלים ואפקטיבים לרוב.

אבל נדמה שהגיל עושה את שלו בהקשר אחר דווקא, הרצון של וושינגטון להשאיר מורשת קולנועית של ממש במכלול האוטר שלו כשחקן דווקא. ולא סתם שחקן אלא כוכב הקולנוע האפרו אמריקאי הבולט והיציב ביותר שידע הקולנוע ההוליוודי מעודו. וושינגטון שידוע בבחירות של תפקידים שעצבו את הנרטיב הקולנועי שלו כמעט תמיד כדמות ערכית, מחפש לומר משהו, כעת משמעדו מבוסס ויציב.

"גדרות", מספק לו את ההזדמנות לעשות תפקיד בסדר גודל אפי, על אף העלילה הדרמתית ה"קטנה" לכאורה. סיפורו של עובד נקיון בשכונת מעמד ביניים של אפרו אמריקאים, שהחלום בשנות החמישים והשישים שהחיים, ומעמדם של השחורים בתקופה זו, לא סיפקו לו שום הזדמנות למימוש עצמי למעט קיום קשה, קר ונוקשה. באמריקה שצבע העור בה שייך אותך לא רק למעמד, אלא גם לאינטלקט מוגבל לכאורה ויכולות מובחנות מראש של הצלחה, הקרקע העלילתית הזו היא עבור וושינגטון ההזדמנות להפוך לרגע אחד בודד וזוהר לדמות בשיעור קומה של ווילי לומן ממותו של סוכן, מחזהו המוערך של ארתור מילר.

"גדרות" מתרחש ככולו בתוך בית וחצר מוקפת גדר הנבנית לאורך שנים ומגוללת את נפשו הסוערת של גיבורו טרוי מקסון, גיבור בעל השקפות נון קונפורמיסטיות על החיים אשר עוצבו מתוך חוסר ההזדמנויות שחלון החיים ההיסטורי של דמותו אחראי להם. קריירת הבייסבול המוחמצת, קושי הקיום היום יומי וחוסר היכולת שלו להכיל את הכשרון של בניו, האחד נגן והשני שחקן בייסבול מחונן בעצמו, שאותו חלון הזדמנויות לשיוויון והצלחה בחלום האמריקאי נפתח עבורם, הוא הלב הדרמטי של הסרט המרגש והמדוייק הזה. את הנפש הסוערת של טרוי, מכילה רעייתו רוז, (השחקנית ויולה דייויס שזכתה בפרס אוסקר המשנה על הופעתה  בסרט), היא הסלע האיתן וחוף המבטחים של נפשו הסוערת והמסוכסכת כל כך.

הסרט מזמן אתגר של ממש לצופה, לא רק בשל איכויות המחזה שהוא מציע, אלא בעיקר בשל העומס הרגשי הרב הנדחק לחצר הבית הקטן בו דרים כל כוכבי הדרמה האנושית הקטנה גדולה הזו. בדיוק כמו העיבוד הקולנועי של "מותו של סוכן", בכיכובו של דסטין הופמן, שגם הוא דמה למחזה מצולם, "גדרות" עושה כמיטב יכולתו להיות קולנוע, אך נדמה שוושיגנטון אינו מעוניין לפגום באיכויות המחזה ומנסה להישאר נאמן ככל שניתן למקור גם אם המחיר הוא סבלנותו של הצופה ורמת הקשב שלו. אפשר לטעות ולקבל תחושה שמעמד הכוכבות של וושינגטון מאפשר לו להתעלם מכל קונוונציה מסחרית הקשורה בקולנוע האמריקאי העכשווי, אבל יש כאן אינטגרטי אומנותי בלתי מתפשר המבקש מן הצופה להתאמץ לאמץ את השפה הקולנועית הפשוטה לכאורה, שוושינגטון עצמו מבקש לאמץ על מנת שלא להפריע להופעתו ובמסרים שדמותו מעבירה במונולוגים מורכבים ומרשימים בהקפדה ובדיוק כתיבתם.

זוהי הופעת משחק בלתי נשכחת של וושינגטון, המגיעה ממקום של כוכב כל יכול שאינו עסוק בשיקולי תדמית, אלא פשוט מבקש להשאיר אחריו מורשת.  ויולה דייויס וצוות שחקני משנה אלמוניים יותר אך טובים לא פחות, מחזקים אותה. אך נדמה כי הכתיבה, הבימוי וגם תמיכתם של שחקני המשנה נועדו להאיר זרקור על וושינגטון בתפקיד חייו. בניגוד לגיבור טרוי מקסון, גיבורו שלא קיבל שום הזדמנות מחייו ומקשיי היום יום,  נדמה שדנזל וושינגטון מנצל את המעמד המיתולוגי שלו בקולנוע האמריקאי, ואת העובדה שקיבל בתוכו כל הזדמנות שיכול היה רק לחלום עליה, על מנת לרתום את כל כוח הכוכבות שלו למטרה הראויה ביותר אולי, היכולת לספר את סיפורו של האדם הפשוט, זה שחלומותיו מתנגשים על סלע מציאות היום יום.

"גדרות", הוא יצירה מרגשת, על השקט והסבלנות שהיא דורשת, המאמץ משתלם ונדמה שדמותו של וושיגנטון כטרוי מקסון, היא דמות קולנועית שתחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי כדמותו של אדם שסערות חייו מנעו ממנו לעיתים לחיות אותם, אך בו בעת הפכו אותו לאדם יחודי, שגם אם הוא קשה לעיכול לסובביו, הרי שפשטותו, ערכיותו וחוסר ערכיותו, הם מופע אדיר של החיים עצמם והאתגרים שהם מזמנים לכל אחד ואחד.

נקודת שיוויון-2014-The Equalizer

כשאתה אחד מכוכבי הקופה הגדולים שידע מסך הכסף, מגיע איזה גיל שאתה מביט מעבר לכתף ורואה חבורה של צעירים מתנשפת מאחוריך. לא משנה ברגע הזה כמה אתה גדול, כמה אתה מפורסם וכמה MV5BMTQ2MzE2NTk0NF5317_AL_הסרטים שלך היו ריווחים במיוחד, אם המוצר האחרון שלך, קרי הסרט האחרון שלך לא יהיה מוקפד, ראוי לשורת מכלול האוטר של היצירה שלך ובעיקר מעודכן ובעל ניחוח של עכשוויות, המשחק הזה מתחיל להיות מסובך. אפשר לשאול את טום קרוז ושורת הספק כישלונות וספק הצלחות פושרות שלו בעשור האחרון.

אם ארבעים הוא גיל התפוגה לכוכבות קולנוע, הרי שחמישים הוא גיל שבו גם גברים מתחילים להזיע. ורצוי שכך. דנזל וושינגטון כבר חצה את החמישים, די מזמן, הוא בדיוק בן 60 עם יציאת הסרט הזה למסכים, העשור שהוא עוד יותר מסוכן לכוכבי קולנוע גדולים. אבל שניה לפני שאתם ממהרים להספיד ולצרף אותו לפנתאון כוכבי הפעולה המזדקנים שחייבים לחבור יחדיו בכדי להביא קהל דוגמת סילבסטר סטאלון, ארנוולד שוורצנגר וברוס וויליס, כדאי שתקפצו לראות את "נקודת שוויון". וושינגטון עוד לא מוכן שימכרו אותו במשקל.

לזכותו של וושינגטון יאמר שלמרות שהקריירה שלו מגוונת, כולל פרס האוסקר ההכרחי, הוא שומר על סוג של יציבות מעוררת קינאה בבחירות שלו ובאיכויות של התפקידים שהוא מקבל. מרבית הסרטים שלו בשנים האחרונות, בדיוק כמו נקודת שוויון", עושים לא מעט כסף והם נותרו יצירות קולנועיות ראויות.

לא צריך להתחכם עם סרט של דנזל וושינגטון. אתם תמיד יודעים מה אתם מקבלים. ואתם מקבלים כוכב קולנוע שהפרסונה של רובין הוד מקומי תמיד ישבה עליו מצוין. גם כאן, ואין משכנע ממנו. אם יש דמות שוושינגטון מצטיין בלגלם אותה היא דמותו של האדם מן השורה רודף הצדק. יתכן שזה המגדר, יתכן שזה המבט הנחוש, אבל וושינגטון מצליח להביא לידי שלמות את פרסונת הצדק האבסולוטי כשהוא מחליט לגלם דמות כזו, והוא ידוע בעיקר בשל משחקו את הדמויות האלו.

יש איזה ערך מוסף אדיר ומהנה לסרט הזה. אם אתם בני עשרים ולא שמעתם עליו, אתם פשוט יושבים בסרט עדכני. אם חציתם את גיל הארבעים אתם מקבלים את כוכב הקולנוע שלכם והוא מתבגר עם המון חן, ובניגוד לעמיתים רבים שלו. לא באופן פאתטי.

באחת מן הסצנות בסרט שואלים אותו עמיתיו לעבודה על עברו, [הלוט בערפל כמובן, כראוי לכל איש שירות חשאי בדימוס], הוא עונה שהוא היה בעברו pips ומקוון לחברי להקת הרקע האלמותיים שליוו את גלדיס נייט. Gladys night and the pips

הוא קורץ בחיוך ממזרי ואף מדגים את התנועות הידועות של חברי הלהקה מתוך הלהיט הגדול ביותר שלהם: midnight train to Georgia

יש משהו כל כך שובה לב בחן של הקטע הזה שממחיש עד כמה הקסם של וושינגטון פשוט חסר גיל. כי כשהוא רוקד, או לחלופין מביא שוב, גם הפעם, צדק אבסולוטי לחלש ולזה שזקוק לעזרתו, זה פשוט עובד כי זה נראה אמין ויושב בול על הפרסונה הקולנועית המטופחת בקפידה שלו שכל כולה מן סוג של רישול חסר מאמץ ואגביות מהזן החביב כשהוא בדרכו להציל את העולם.

וושינגטון הוא כוכב קולנוע של פעם. מהזן שסוחב כל סצנה וסצנה בסרט הזה על כוח הכוכבות שלו. יש בסרט הזה מעט מאד סצנות שהוא לא נוכח בהן פיזית וכשהוא נוכח בהן, הוא חורך את המסך כהרגלו ומהפנט. "נקודת שוויון" הוא מותחן יעיל. אלגנטי ומדוד. יש בו אויב ברור, חלכאים ונדכאים וגיבור קולנוע אחד של פעם שירגיש לכם הכי מעודכן שיש והכי שווה את הכרטיס ששילמתם. כולם יודעים את מקומם הטוב והרע המוחלט שעליהם לגלם. הסרט זורם וסוחף כמו מוצר הוליוודי נכון ועדכני שמובל ביד נכוחה על ידי כוכב רלוונטי ומעניין שיודע כיצד להמשיך ולשלוט בז'אנר "שלו" ביד רמה ובוטחת.

יש מעט מאד כוכבים היום שאתם מעדיפים לזכור את שמם ופחות את שמו של הסרט, וכשאתם אומרים שהייתם בסרט החדש של דנזל וושינגטון, זה הרי מספיק, כולם מבינים למה אתם מתכוונים.