אילסיום-2013- Elysium

אחרי עונת מלפפונים של סרטי בום בום שלא היה להם טעם וריח כדוגמת "מלחמת העולמות Z", "אבדון" הבעייתי של טום קרוז, "פסיפיק רים", המייגע והמשמים, נדמה לי שהגיע הבידור המשובח של הקיץ בגזרת סרטי המדע הבדיוני או אם תרצו בכלל.

"אילסיום" של ניל בלומקמפ [ District 9] הוא מופע משובח, מדויק ומרהיב במיוחד עבור אוהבי ז'אנר המדע הבדיוני ומי שיודע להעריך קולנוע מיין סטריים המופק לעילא. יש משהו סימבולי בעובדה שהבמאי הצעיר [יליד 1979] שהיגר ממולדתו דרום אפריקה לקנדה, אחראי ליצירה המרשימה הזו. חכו, זה מיד יסתדר לכם.

בשלהי עידן כלשהוא בו כדור הארץ מזוהם, קבוצת עשירים מנתקת את עצמה ממנו ובוחרת לחיות מעליו בכוכב אליפטי מלאכותי ענק בו היא ממשיכה את סגנון חייה הדקנדטי תוך שהיא מתישה את מעט משאביו ותושביו של כדור הארץ הנמצאים במצוקה אדירה. נשמע מתאים לתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה?, אתם צודקים, זה לא רחוק במיוחד והסרט מעז ומלא ברמזים לתקופת המשטר האפלה הזו, צעד אמיץ כשמדובר בסרט שמבקש להתחבב על קהל רב ככל שניתן.

אם נדמה לכם שהרעיון העומד בבסיסו של הסרט לעוס משהו, אתם טועים, מכיוון שהסרט מתקיים בתוך סוג של תת ז'אנר של סרטי המדע הבדיוני שבבסיסם התשת משאבי כדור הארץ כנקודת מוצא לכר ההתפתחויות הדרמטיות, ["אווטאר", "אבדון"] וממנו יוצא הקו העלילתי למחוזות אחרים בכל פעם מחדש. יופיו של הסרט הזה, כמו סרטים מוצלחים אחרים בז'אנר שלו, תלוי בביצועו המרהיב שלו. ואכן, מדובר כאן לא רק בסרט שהעיצוב הויזואלי שלו מרהיב, יש לו לב עלילתי מדויק שפועם היטב ובצורה יעילה במיוחד.

אנשי אילסיום, כפי שתמהרו להבין, אינם ששים לחלק את איכות החיים שלהם עם התושבים הדחויים שנותרו בחוסר מזלם על כדור הארץ. טריגר המשיכה המרכזי [זהירות, ספוילר אפשרי] הוא מכשיר ריפוי ביתי המונח בכל בית באילסיום המרפא מכל מחלה שהיא ומבטיח חיי נצח ובריאות אין סופיים. מט דיימון, בתפקיד האנדר דוג, חייב להגיע לכוכב המרוחק והמנוכר ששעריו סגורים, בניצוחה של שרת ההגנה של הכוכב, אותה מגלמת ג'ודי פוסטר אשר מבטאה הדרום אפריקני הפעם בסרט הוא נקודת ההשקה לעניין הביקורת על משטר האפרטהייד. אין זרות ניכור והתנשאות יפים יותר בקולנוע כאשר הם מופקדים בידיים של הכוכבת הענקית הזו.

לא רק שהסרט הזה יפה, הוא מצליח להפיח רוח חיים של ממש בכל מה שהוא משוואה אלגורית של איכות חיים מרוחקת ובלתי מושגת גם בחיינו שלנו. האם הדשא של השכן באמת יפה יותר?, וכמה רחוק אנחנו מוכנים להעז לדחוק את האחר והשונה כאשר הוא לא מתאים ל"פרופיל" החברתי או הכלכלי שלנו.

מרבית סרטי המדע הבדיוני מנסים כמעט תמיד לעבוד על רובד פילוסופי סמוי מן העיין על מנת לתת להם את האיכות הנדרשת בכדי להיכנס לפנתאון חיי הנצח של הקולנוע ולבדל את עצמם מסרטים ברי חלוף, מעטים מהם מצליחים להפוך לכאלו. על כל "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני" אחד יש עשרות רבות של סרטים שערכם מסתיים בצפייה בהם בלבד. אני מרשה לעצמי להניח בזהירות של"איליסיום" צפויים חיי מדף ארוכים יותר.

"איליסיום" מרגיש בהרבה מאד בחינות כיצירה קולנועית מושקעת על כל פרטיה. העולם החלופי שמציע כוכב הלכת בנוי בצורה מרהיבה, כמו היאוש על כוכבנו הנוכחי, העיצוב האמנותי של הסרט ודמויותיו הוא לא פחות ממרהיב בהקשר הזה.

לא תרגישו בדקת שעמום אחת במאה ותשע הדקות הסוחפות שלו ,המבוצעות ביד קולנועית מיומנת, אוהבי סרטי הפעולה יקבל את מבוקשם ומי שעולמות קסומים אוטופיים, רחוקים שקיומם תלוי ואפשרי רק באומנות הקולנוע יקבלו חוויה מענגת במיוחד.


 

מקום לחלום עליו-2011-We Bought a Zoo

14 השנים שמפרידות בין Good Will Hunting, סרט הפריצה של מאט דיימון, אותו גם כתב ביחד עם שותפו בן אפלק, הם תמצית הסיפור ההוליודי של כוכבים רבים: העוצמה של רגע הפריצה שיש בו הרבה מאד כוח המשולב בתמימות אין סופית לכאורה, אל מול שגרת הכוכבות שיש בה לא מעט נפיחות וחשיבות עצמית מהזן הרע.

"מקום לחלום עליו" הוא מסוג הסרטים שמנסים לקלוע לטעם רחב ככל שניתן ומטרתם אחת,:לשמר את כוח הכוכבות של השחקן הראשי שלהם בקופות הכרטיסים. במקרה הזה כוחו של מאט דימון. אך בסופו של דבר במבול כוונות טובות לא נותר מאומה מלבד מוצר משמים עד לזרא.

במרכז העלילה של הסרט "לכל המשפחה" הזה ,ניצב אב אלמן המעביר את שני ילדיו לבית חדש בשל רצונו להתחיל מחדש את חייו במקום אחר לאחר מותה הטראגי של אישתו. מבלי משים, כיאה לכל עלילה הוליוודית מופרכת, הוא קונה בית הממוקם על אחוזה אדירת ממדים שהיא בעצם גן חיות כושל, המגיע כנדוניה הכרחית לרכישת הבית. כן, אני יודע זה קרה גם לכם כשהלכתם לקנות דירה באם המושבות, לא שמתם לב שבגינה הציבורית יושב אריה ובכל זאת רכשתם את הדירה. זה פחות או יותר ההגיון הלוגי שמכתיב את עלילת הסרט הסאכריני הזה.

"מקום לחלום עליו" מנסה בכל כוחו להיות סרט טוב. קשה לזלזל במכלול האוטר של קמרון קרו, הכולל כמה סרטים מגניבים במיוחד שהטוב ביניהם בעיני היה וישאר "כמעט מפורסמת" וגם ל"ג'רי מגוואיר" יש לי חיבה אדירה, אבל נדמה שקרו איבד גם הוא את מגע הזהב שלו כשזה מגיע לדרך הסלולה של במאי סרטי המיין סטרים. "מקום לחלום עליו" מאוכלס בכמות אדירה של שחקני משנה מעולים, כוכבת אחת אבודה לגמרי שנדמה שלא ברור לה מה היא עושה שם, סקרלט ג'והנסון, בתפקיד מנהלת עבודה בגן חיות, עבודה הדורשת כמובן התרוצצות במכנסונים קטנים לכל אורך הסרט.

מאט דיימון הוא אחד מן השחקנים הרצינים הטובים והמרגשים שיש היום לקולנוע האמריקאי, הבעיה בקריירה שלו בשנים האחרונות, היא בעיקר המחושבות של בחירות הקריירה שלו. כמעט כל הסרטים שלו מרוויחים הרבה כסף, אבל קשה למצוא בעשור האחרון יצירות מופת קולנועיות שלקח בהן חלק כדוגמאת "הכישרון של מר ריפלי" או "סיפורו של וויל האנטינג". איכשהוא בהוליווד המשוואה של כוכבות גדולה היא הרבה מאד סרטים מאד ריווחים ומאד בינונים. גם "מקום לחלום עליו" נכנס לקטגוריה הזו.

בתוך תמהיל מופע הכוכבות הגדול הזה שנועד כולו לשרת את דיימון: להציל גן חיות מסגירה, מעולם לא נראה כמו שליחות רומנטית יותר.

לו יכולתי הייתי מעביר את תקציב הסרט הזה לעירית תל אביב ומציל בו את גן החיות האבוד שלה מלפני שלושים שנה- ככה לפחות לא הייתי זורק כסף על הריצפה.