הארטיסט-The Artist (2011

הסרט המתוק הזה כבש הרבה מאד לבבות ובצדק. על עצם ההברקה לביים סרט אילם לחלוטין על פי כל
כללי הז'אנר מגיע שלל אוסקרים. וכך אכן היה. כי הוליווד בסופו של דבר יודעת להעריך פרובוקציה טובה של ממש.

סיפורו של כוכב קולנוע נאה ושרמנטי, [ז'אן דז'ורדן]- הנאלץ להתמודד עם סיום תפקידו עם פריצתו של הקולנוע המדבר הוא סיפורה של תקופה שלמה של כוכבות שהסתיימה במפתיע עבור כמה כוכבי ענק בהוליווד אשר לא צלחו את המעבר לסרטים המדברים.

עיקר החן של "הארטיסיט" הוא בגישה הרפלקסיבית שהוא מציע לכל אורכה. התובנה הכרוכה בעשיית סרט קרוב למאה שנה לאחר תום עידן המטרייה בה שגשג הז'אנר הרי מביאה עמה לא רק חידושים טכנולוגים מהם בוחר הבמאי באופן מחוכם למדי להתעלם ולהישאר נאמן לחלוטין כמעט לחוקי הז'אנר אלא בעיקר השכלה קולנועית ותובנות רבות של צפייה באחרים.

במעין הומאז' לתקופה שלמה של עשייה קולנועית שנכחדה עם ציטוטים קולנועים לא מעטים ליצירות מופת אחרות החל מ"שדרות סאנסט" המיתולוגי של בילי ווילדר וכלה ב"הכול אודות חווה" המופתי מצליחים יוצרים הסרט הזה לרגש כמעט בכל פריים, וזה כמובן בהנחה שיש לכם סבלנות לראות סרט אילם.

מישל הזנוויציוס הבמאי יכול היה בקלות רבה להתחכם וליצור עלילה מתוחכמת יותר, אינטלקטואלית יותר לכאורה, אך עיקר חינו של הסרט הזה שהוא בוחר להישאר בגבולות הז'אנר האילם ולייצר מלודרמה פשוטה שחוקיה מאד ברורים. בבחירה הזו, הוא באמת הביא לרגע אחד בודד לתחייה של הז'אנר. זו הזיה פרועה למדי של יוצר קולנוע שהצליח לממש חזון אומנותי מדוייק וראוותני.

יש תחושה במהלך הצפיה בסרט שיוצרים סומכים על החוזק הטמון בכל אופן באיקונוגרפיה של סרטים אילמים ובכך שצופים יגיעו לאולמות עם ידיעה מסויימת של חוקיות הז'אנר ויכנעו אט אט למשהו מוכר, גם אם עמום מאד. אחרי הכול, כולם יודעים שהיו סרטים אילמים. כולם יודעים שהקולנוע מדבר כבר קרוב למאה שנה עוד מעט והניחוח ההיסטורי הזה הוא סוג של געגוע נוסטאלגי בלבד.

כמעט כל ז'אנר הוליוודי, החל ממחזות זמר וכלה במערבונים, בעיקר כאלו שנכחדו מצליח לבצע קאמבק פעם בכמה שנים. לעיתים לאחר כמה עשורים. אני מתקשה לראות את הקולנוע האילם עושה קאמבק של ממש, אבל עדין, כל פריים ופריים של הסרט הזה הוא געגוע אחד גדול למשהו שאנחנו לא באמת מכירים אבל יכולים לחוש באיכויות שלו וברלוונטיות שפעם היתה בו.

הארטיסיט הוא לא סרט "חשוב", בדיוק כמו מרבית סרטי הז'אנר לו הוא מבקש לתת הומאז', הוא מבקש בעיקר לבדר.

ממתן קטן ומתוק. לאוהבי היסטוריה של הקולנוע צפויה הנאה כפולה.