פיגומים-2017- Scaffolding- המסע בשביל האבנים הצהובות

סרטו של מתן יאיר, זכה למקסימום הסופרלטיבים האפשריים עוד בטרם יצא לאקרנים, ובצדק. הסרט הוא מסוג הפנינים הקולנועיות(שחוק ככל שיהיה המונח הזה), ששמן הולך לפניהן, והן מייצרות buzz הכרחי עוד בסמוך למועד הקרנתם ולעיתים אפילו כבר במהלך הצילומים.

פיגומים הוא חיה יוצאת דופן בנוף הקולנוע הישראלי ואולי אפילו בנוף התרבות הישראלי בכלל מכמה סיבות טובות. במרכז הסרט, המתאר את מערכת היחסים בין תלמיד בעיתי, למורה לספרות, המציב

Scaffolding1בפניו צוהר לאפשרויות בחירה שונות מאלו הנראות לו כהכרחיות או בלעדיות בנסיבות חייו. האפשרויות שמסלול חייו של התלמיד מציב עבורו הן כאלו המעוצבות לתפיסתו לא רק על ידי כישוריו הנמוכים לכאורה שלו, אלא נקבעות בעיקר על ידי אביו, המנסה לשאוב אותו כמה שיותר אל עסק הפיגומים המשפחתי, ולהפחית בחשיבותם ובמשקלם של הלימודים בתיכון כמבוא לקריירה אפשרית עבור בנו. במה שהוא וורסיה מרתקת על יחסי חונך חניך, עולות לתפיסתי כמה סוגיות כבדות משקל שלא עסקו בהן בהכרח בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, ואלו לא רק הדילמות המטופלות העולות ממנו אלו גם הדרך בה הן מתוארות. אנסה להתעכב על חלק מהן במאמר הבא.

 

מורים ותלמידים

ראשית עניין ודבר נדמה לי שהסרט נוגע בנושא שלא מרבים לעסוק בו בקולנוע הישראלי, וכך או כך הרי שהוא עושה זאת בצורה מקורית במיוחד: מערכת היחסים בין מורים לתלמידים על משמעויותיה דווקא בעידן הנוכחי של חיינו המודרניים. בתקופה בה מעמד המורה נמצא בשפל חברתי, תדמיתי וכלכלי, הבחירה בהוראה נדמית לרבים סוג של התאבדות כלכלית מקצועית. אך הזוהר שאפף את המקצוע, ואת האופי מנטורי שלו, גם אם הועם ברמת התפיסה הציבורית, ממשיך למשוך אליו אנשים רבים, צעירים כמבוגרים שזו להם קריירה שניה, שמקצוע ההוראה, על איכויותיו והחלק המנטורי שבו, קוסם להם. ההפתעה הגדולה יותר היא לאו דווקא בעובדה שהקסם של מקצוע ההוראה עדין קיים ונוכח, אלא יותר בתחושה שהנוער של היום, ירצה להכיר בכך או לא, מבולבל יותר מתמיד והוא, בדרכו שלו זקוק לעיתים לאותה דמות של מורה/מנטור, כל עוד זו תיתפס בפניו כייחודית, מעודכנת ותביא לחייו ערך מוסף, תקבל אותו כפי שהוא ותצליח לנווט בין דרישות המערכת לבין תפיסתם שלה הצעירים אותה כמאובנת ומיותרת לעיתים.

מערכת היחסים המפתיעה הנרקמת בין אשר לבין מורהו רמי(עמי סמולרצ'יק בהופעה מדודה ומדויקת מאד רגשית), היא אולי הדבר האמין ביותר שראיתי על המסך בהקשר זה. המורה כמהה להעביר את עולמו הפנימי, ואילו התלמיד, כל עוד הדבר מייצר עבורו ערך מוסף לחייו שלו, מוכן להתמסר לכך, בדרכו שלו, מלאת ה"קוצים", וכל האחרות שמביא אתו העידן הנוכחי ליחסי מורה תלמיד.

כפי שתלמידים אינם מקשה אחת, גם מורים אינם. ביניהם ישנם כאלו המוכנים להתמסר לתלמידיהם ולהוראת המקצוע שלהם, כך גם התלמידים. בין הפער האדיר והרצון "לעבור" את הבגרויות, נמצא עולם שלם שבו יחסי הקח ותן האקדמיים בין מורים לתלמידים משגשג או לחלופין גווע, והוא תלוי משא ומתן יום יומי. הסרט על עיסוקו של רמי כמורה לספרות והטרגדיה אנטיגונה המלווה את עלילתו, מעלים גם תהייה אולי אקוטית הרבה יותר, על מיקומם של מדעי הרוח והאומנויות בחברה של היום שהיא מונחית כסף כסממן להצלחה בחיים. מובילי דעה מרכזיים בחינוך שלהם תקציבי פרסום נדיבים המופנים בעיקר למימון פרסומות במדורת השבט הטלוויזיונית, בה הם מעלים על נס את לימודי חמש יחידות המתמטיקה או האנגלית מתקיימים לצל אורה החיוור של הגסיסה של חוגים רבים למדעי הרוח ואומנויות באוניברסיטאות, היא בתורה המחלחלת לחברה כולה בצורה יתור חשיבותם של אלו, להורים, וכמובן בקצה השרשרת גם לתלמידים. המקרה החמור הוא כשאותו חוסר הערכה, מחלחל גם אל הדימוי העצמי של המורה עצמו. אבל כל הנאמר כאן מייצר את המתח הדרמטי בין אשר לרמי, וככל הנראה בין תלמידים למורים רבים, ביום יום של החיים בבתי הספר התיכוניים. ההערכה ההדדית, ההפריה בין האחד לשני, נמדדת כל הזמן בכפוף למדדים חברתיים כלכליים של הצלחה, ומייצרת עמה מתח רב. מילו, אביו של אשר בעל עסק הפיגומים מעמת את בנו ושואל אותו מה יעזור לו לימודי ספרות והיסטוריה בעתידו?

אבל אל פניו של המתח הזה, מגיעה גם סקרנות של ממש, סקרנות שאינה תלוית מעמד או סטטוס, והיא סוד קסמם של מדעי הרוח והאומנויות: היכולת שלך להפוך למי שאתה בעזרתם, ממתינה בקצה הוראת המקצועות ההלו, והיא במובנים רבים הלב הפועם והנושם של פיגומים ושל מערכת היחסים בין אשר לרמי. היכולות לשאול שאלות, לתהות על תכלית קיומך, מגיעה פעמים רבות לא משברים מורכבים, אלא דווקא מאנטיגונה או לחלופין מיצירה קולנועית מעוררת השראה. בימאי הסרט, מתן יאיר, תופס בקלילות את הפן הכל כך חשוב הזה של יחסי מורה תלמיד והתוכן הממלא אותם בפיגומים, דמותו של אשר נדרשת לחשבון נפש, לא רק בשל מערכת היחסים עם מורהו, אלא גם בשל תחום ההוראה הספציפי בו הוא חונך אותו, ספרות והיסטוריה, כתחומים המאפשרים את הצמיחה האישית של אשר בין אם הוא מודע לה או לא. בין אם היא רצויה לאביו מילו או לא. סך משקלם הסגולי של מדעי הרוח והאומניות יהיה לעולם גבוה יותר מרמת העניין האישית שלנו בהם.

נרטיב הבדידות של המורה וכוחו המוגבל?

למורים הצופים בפיגומים צפויה חוויה בעלת ערך מוסף שיתכן שזר יתקשה להבין את מלוא עוצמתה. נרטיב הבדידות של המורה וכוחו המוגבל עוברים בפיגומים בדרך שלא נראתה עד כה בקולנוע הישראלי. מושמצים, נלעגים, מגוחכים, מנותקים או מופלאים בכוח הפדגוגיה והאישיות שלהם, הם כולם נמצאים בסרט הזה, בתוך או מחוץ למערכת היחסים בין אשר לרמי. חווית הבדידות של מורה המהלך במסדרון, מורה המותקף באמצע שיעור, או לחלופין מורה שתלמיד מחפש אותו רק מכיוון שהתלמיד איתר והמליך אותו למנטור בין אם ביקש או לא, מופיעים בסרט הזה, באופן המחוספס, הריאליסטי והכנה ביותר שנראה מזה זמן רב.

מערכות יחסים בין אנשים נבנות על צורך אינטרסנטי, גם מערכות יחסים בין תלמידים למורים לא חפות מהכלל הזה. היכולת של מורים לזהות תלמידים המעוניינים במה שיש להם "לתת", באותו ערך מוסף למורה כאדם בקיא דעת, ולא רק בכדי "לעבור" את הבגרות, אלא בכדי שיוכלו להציג בפני התלמידים עולם שלם הקיים מעבר למבחן הבגרות, נוכחת בסרט הזה בצורה מרגשת מאד, והיא מתוארת בדיוק באותו אופן מעצים אותו חווים אותו מורים ותלמידים במפגשי היום יום שלהם בבתי הספר.

אל מול מה שהוא מציאות לימוד עגומה עבור מורים רבים, בין אם מבחינת תנאים פיזיים, חוסר כבוד לסמכותו של מורה ולהווייתו, עומד שביל האבנים הצהובות שהוא בלבד לעיתים יכול להוביל אליו ובתוכו, תלמידים, לו רק יבחרו לצאת אתו למסע הזה ביחד אתו. אשר בוחר ברמי על מנת שיוביל את התודעה שלו אל מחוץ לעתידו בחברת הפיגומים של אביו מילו. ומרגע שיכנס אליו, גם אם בהיסוס מסוים, הרי שהוא כבר לא יביט לאחור.

בהקשר הזה, הדיון הפנימי המרתק הזה מתקיים ככל הנראה גם ברקע במערכת היחסים בין בימאי הסרט, מתן יאיר, לבין השחקן הראשי שלו, אשר לקס, שכן גם הם מתחזקים קשר של מורה/מנטור ותלמיד לשעבר. קשר שפורץ את גבולות המציאות והיום יום, את הצלצול או את סיום הלימודים. החלטתו של יאיר לא רק לכתוב סרט שלם שבמרכזו עומד תלמידו הבעייתי לשעבר לקס, אלא גם לתת בידיו את התפקיד הראשי, היא החלטה שמערערת על מה שנתפס ככוחו המוגבל של המורה, שכן לקס מבלי שהוא מבין עדין בהכרח, קיבל אל ידיו מתנה גדולה בדמות תפקיד ראשי אותו הוא מגלם בחד פעמיות השמורה להופעות איקונוגרפיות בקולנוע, בסרט מעולה, והשמיים, רק נותר לראות, יתכן שהם גבול חדש עבור נער הפיגומים אשר לקס, לו רק יבחר בכך. וכל זאת, כתולדה ישירה של המפגש מורה תלמיד ומערכת יחסי החונך חניך שניהלו יאיר מתן ותלמידו, לקס, כעת כוכב היצירה האישית מאד הזו של לקס.

הוראה היא מקצוע מעצים אך בו בעת היא יכולה להיות מקום בודד מאד של הצורך "להופיע" במעין הופעת יחיד יום יום בפני קהל שבוי, של מי שאין להם תמיד עניין אמתי בהכרח באותה ה"הופעה". השיפוט המהיר של התלמידים אל מול ידיעותיו של המורה, רצונו הטוב יכולותיו, נמדדים פעמים רבות ביחס ישיר לכוחו, למה שמכונה אצל מורים ליכולתו "להחזיק כיתה". אותו מונח חמקמק המקנה למורה את הזכות להשמיע את עצמו בכיתה, שלא רק מכוח הידע שלו, אלא מתוך כוח הכריזמה שלו. בהקשר הזה, רמי(דמות המורה בסרט), של מתן יאיר ואשר תלמידו, הם היפוך וניגוד של שתי קצוות הסרגל הבלתי נראה הזה, שכאשר הם מתחברים, מדובר באלכימיה של ממש ובקסם השמור בדיוק ואך ורק למקצוע הזה. נדמה כי במאי הסרט משכיל בהקשר הזה להעביר את כל קשת הרגשות של מה שמאיים ומה שקוסם לאנשים רבים במקצוע הזה ובעיקר להציג את המנעד הרגיש והעשיר הזה של קשת הרגשות הגדולה בין מורים לתלמידים לקהל הצופים. גם המורה, כמה מפתיע הוא אדם רגיש, מסוכסך סוער ולעיתים פגיע הרבה יותר ממה שמוכנים תלמידיו לחשוב, כפי שעתיד הצופה להתוודע במהלך הצפייה בסרט.

אל מול הקושי לשל המורים ללמד, עומד גם הרצון הדו צידי שלהם להתפענח, להבהיר, ולהנחיל חלק כלשהוא מעולם הפנימי. הוראה, פעמים רבות גם למורים ותיקים ולא רק למורים צעירים, היא מקום שבו אתה נדרש ללבוש שריון מגן בפני מתקפות יום יומיות, חלקן ברוטאליות ולא מכבדות, אבל כמורה, אתה מבקש בתוכך להשיל את אותו השריון בכל עת שמישהו יתבקש מתוך האמונה הבסיסית שהוא מעוניין במה שאתה מבקש לתת לו, הן כמנטור והן כבעל דעת או ידע. הריקוד העדין הזה, חושף את המורה, אך בו בעת מעצים אותו. הסצנה שממחישה זאת אולי באופן הטוב ביותר היא השיעור בספריה אותו מעביר רמי, כאשר אשר מאתר אותו, דורש שיעור דומה אך בו בעת מפעיל כלפיו אלימות פיזית מתונה, ברמה מספקת בכדי לסגור אותו מפחד, אך בו בעת גם להשאיר אותו ערני  ואכפתי ל"קוצים" של אשר, עליהם הוא טורח להאיר לו בשיחת מסדרון אחר כך. זהו מחול עדין בין הרצוי למצוי, לבלתי אפשרי, שמתן יאיר מטיב לתאר בצורה ריאליסטית ומלאת רגישות בתת המודע שלה, המחלחלת במהירות לצופה ומעבירה לו את הרגש והחוויה המדויקת שהוא מתבקש לעבור ביחד עם גיבורי הסרט.

אשר לקס- הרהור על כוכבות ישראלית והופעתם של ה non actors

אי אפשר לנתח את הסרט הזה מבלי להתייחס להופעה המהפנטת של אשר לקס, כוכב הסרט, התלמיד-שחקן-כוכב שלו. מי שחייו האמתיים שלו, מקבילים על פי עדויות יוצר הסרט ושלו, לחלקים מסוימים בסרט. לקס, זכה לא רק בשבחים אדירים טרם עלייתו המסחרית של הסרט למסכים אלא גם בפרס כשחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים, ואין כמעט מבקר שלא מציין את הופעתו המשובחת בסרט. בצמוד לכך, כמעט תמיד מישהו, בדרך כלל מתוך עמיתים למקצוע יציין את המונח המקומם משהו: ה non actors כמו הייתה הופעת החסד של לקס על שלל העוצמות הרגשיות בה, שמורה לטריטוריה שבה מתקיים שיפוט מיוחד למי שאינם "באמת" שחקנים, אותם אלו שפשוט יש להם את זה, מבלי שידרשו ללימודי משחק אינטנסיביים, או לחלופין למסלול הכוכבות הישראלי שהותווה כאן בשנים האחרונות. זה הכולל הופעה בתוכנית ראליטי כזו או אחרת ולאחריה הנבטה והשבחה על ידי אחד ממשרדי הבידור החזקים בישראל.

לקס מגיע נקי אל המסכים, אל הצופים, ואל העשייה הקולנועית מבלי שיש לו מושג של דבר וחצי דבר על העוצמה הרגשית המטלטלת שהוא מביא אל המסך, במה שניתן רק להניח שהוא בבואה מדויקת של דמותו שלו. יש במגע המצלמה של יאיר עם לקס סוג של בתוליות מהזן שמזכיר במובנים רבים שתים מן ההופעות המכוננות המשויכות לזן הנדיר, הלא מודע והעוצמתי הזה, זה של הילדים שחקנים  Enzo Staiola בגנבי האופנים, (Ladri di biciclette, דה סיקה,1948) , ואת  Jean-Pierre Léaud ב 400 המלקות,( Les Quatre Cents Coups, טריפו, 1959)

זהו לא רק הז'אנר הקולנוע הריאליסטי בו עשוי פיגומים  המזכיר במובנים רבים את העוצמות החשופות של הסרטים הללו של טריפו ודה סיקה, אלא גם הופעת המשחק החד פעמית הזו שבמרכזה עומד לקס, בולע וטורף כל סצנה בה הוא נוכח בחוסר מודעות מושלם לכאורה, ובעוצמות הרגשיות והפיזיות של נוכחותו. האם זהו חוסר המודעות למדיום הקולנועי המקנה ללקס חלק מאותה הופעה חד פעמית?, או שיתכן שזו פשוט כנות רגשית מהזן שנדיר למצוא אם הכשרתך לכוכב כולל את מסלול הכוכבות הישראלי המפוברק והמעושה לרוב, המייתר את אבק הכוכבים של גיבוריו בתוך מסע הגיא פינס שלהם בדרכו אליו.

לקס,  עוצמתי וממגנט בעוצמות שהוא מצליח להפיק מעצמו, במנעד הרגשי הרחב, שנדמה טבעי כל כך, ובעיקר משויך להופעתו בסרט הספציפי הזה במה שהוא הופעה פנומנאלית וחד פעמית. בכל נרטיב כוכבות, רגע מכונן ברור, עבור אשר לקס, פיגומים יהיה הרגע הזה תמיד, בין אם ימשיך מכאן לקריירה במשחק או לא. את העוצמה הרגשית שהשיג בפיגומים, יהיה קשה לשחזר, בעיקר מכיוון שהיא משויכת למכלול גורמים של יצירה פילמאית שמגיעה פשוט מהלב, ו(זה האחרון כולל אותו בתוכה). הצילום האינטנסיבי של הסרט, ובעיקר תנועות המצלמה המלוות את לקס לכל אורכו בעיקר בגדלי שוטים מדויקים, ההולמים את העוצמה הרגשית שהוא מביא לכל סצנה, מסייעות במקביל לא רק לכנות של הסרט, אלא למיצוב כוח הכוכבות של לקס, שחינו הוא בעיקר בחוסר המודעות שמתקבל ממנה ובפראיות הרגשית הכובשת הזו שיוצאת ממנו.

פיגומים הוא לא רק אחד מן הסרטים הישראלים הטובים של השנים האחרונות, הוא בעיקר ייזכר כאחד מן המרגשים שבהם. בהם סיפור, פנטזיה, בדיה וחלקי מציאות מצליחים לדור בכפיפה אחת ולייצר את קו התפר הנדרש להזדהות המוחלטת של צופה עם סיפור שגם אם אינו לקוח מתוך עולמו, הוא יכול למצוא בתוכו את נקודות ההתייחסות ממנו אל תוך חייו שלו. הדיון המתקיים בו לגבי יחסי מורה תלמיד אינו "דידקטי", "חינוכי" או "מוסרי", הוא פשוט כנה וממצה. סוד הקסם של היצירה הסוחפת הזו טמון ביושרה אומנותית, שהפכה לנדירה כאן. אולי בכך יחודו הגדול: הוא הופך את האמיתי והמחוספס לעדכני ורצוי פתאום כל כך, כמו משב רוח כנות רענן ובלתי מתפשר.