הסוד שבעיניים-(The Secret in their Eyes (2015

לעניין כוונות טובות המובילות לגיהנום, ככל הנראה ש"הסוד שבעינים", מה שאמור היה להיות מוצר מיינסטריימי יעיל ברמה הבידורית לפחות, טיפס בכל המדרגות האפשריות לשם.

MV5BMjE0ODU1NDE0Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwNzc4Njc3NjE@._V1_SX214_AL_במרכזו של סרט המתח הזה בכיכובם של ג'וליה רוברטס, ניקול קידמן [בתפקיד משני], וצ'וואטל אג'יופור [12 שנים של עבדות] פרשיית מתח-נקמה מהזן המוכר. בתה של שוטרת במחלק רצח נרצחת והיא [רוברטס] ושותפה למחלק הרצח מחליטים להקדיש את חייהם למציאתו של הרוצח והעמדתו לדין.

גם אם זו לא העלילה המקורית ביותר עליה שמעתם, זה לא צריך להיות צידוק להדיר את הרגליים ממסכי הקולנוע בהם מוקרן הסרט. לקולנוע אנחנו הולכים לא מעט לראות את הכוכבים האהובים עלינו בעוד סרט, ולא בהכרח מחפשים את העלילה המקורית או המבריקה ביותר. מדובר לעיתים במפגש דמיוני שלנו עם חבר טוב משכבר השנים, ובמקרה של רוברטס החוגגת חצי יובל לסרט האיקונוגרפאי "אישה יפה", זה אולי הזמן לעמת אותנו עם מרחק השנים שעבר והתביעה הבלתי מתפשרת שלה שנכיר בה גם כשחקנית טובה. נדמה שגם פרס האוסקר על תפקיד ראשי, [ארין ברוקוביץ] מתקשה לטשטש סטיגמות של תפקיד של זונה טובת לב שכל העולם ממשיך לאהוב.

אורי קליין כבר כתב באחד ממאמריו בהארץ כי ג'וליה רוברטס של אישה יפה, אינה קיימת יותר למצער רבים. רוברטס דוהרת לכיוון גיל החמישים. זה בסדר וזה קורה לכולם, זה כואב אולי כשזה קורה לדמות פנטסמטית שכולנו רוצים להמשיך ולאהוב. אבל לזכותה של רוברטס יש לאמר שהיא לא עושה מאמץ מיוחד לשמר את האייקון ההוא. הופעתה החיצונית ב"סוד שבעיניים" מתעקשת להציג אותה כאישה רגילה במיוחד, על סף שנות החמישים שלה, ומן הפער בין הדמות הקולנועית לבין הפרסונה של רוברטס כשהיא מקדמת את הסרט בראיונות ג'נקטים לעיתונות, אפשר אפילו לומר שמישהו השתדל במיוחד לכער את "האישה היפה" ועשה כל מאמץ להשוות לדמות הבלשית שהיא מגלמת בסרט ניחוח של אמינות.

מה חבל שזהו הפרטמטר היחיד של אמינות ש"הסוד שבעינים" יכול לזקוף לזכותו. בכל אספקט אחר שהוא מדובר בסרט שסביר להניח שכוכביו, וגם רוברטס בתוכם ישתדלו לייתר מתוך מכלול האוטר של עבודתם הקולנועית.  יש משהו מפתיע כל כך בעובדה ששתי כוכבותיו הגדולות "נרדמו בשמירה" ונתנו לעצמן להיות חתומות על מוצר נחות כל כך.

שום דבר בסרט הזה לא עובד. גם עלילה פשוטה שיכולה הייתה להיות קוהרנטית הולכת פשוט לאיבוד בתוך זמן קצר והצופה המבולבל נדרש לתמרן בין שורת פלאשבקים מן העבר שהמדריך היחיד שלו לתחושת הזמן יהיה רוברטס עם קוקו או בלי, באיפור גרוע יותר או פחות.

נדמה שאפילו שמץ של יעילות קולנועית מהזן הקל שבקלים לא מתקיים בסרט הזה. שמאכלס שתי כוכבות גדולות כל כך, שעל היכולות שלהן אין ויכוח. מרבית הקידום של הסרט המביך הזה נשען על סצינה פילמאית חזקה אחת שהצליחו לחלץ בכל זאת ממהלך הצילומים, והיא של רוברטס המגלה כי בתה היא קורבן הרצח. זוהי סצינה מרגשת, אולי מרגשת יותר ממה שהיא באמת לאור העובדה שהיא בודדה לחלוטין בתמהליל של צלולוויד שהלך פשוט לאיבוד ומישהו ניסה לעשות משהו ולחבר אותו לסרט קוהרנטי כלשהוא על רצפת חדר העריכה. אבל צריך יותר מסצינה אחת טובה בשביל לשרוד סרט שלם. ולסרט הזה אין שום עמוד שדרה כלשהוא.

אם הסרט הזה מביך עבור רוברטס הוא מביך עוד יותר עבור קידמן שתפקידו בו קטן. חסר הגיון ממשי והטקסטים שלה נדמים כאילו אינם קשורים לדבר. גם היא קיבלה הזדמנות להשתתף בסצינה אחת ראויה למדי,אבל חוסר הכימיה הבולט בין שתי הכוכבות הטורחות לפרגן אחת לשניה בראיונות קידום הסרט, מעלה געגועים למערכת היחסים בין בטי דוויס לג'ואן קרופורד המנוחה על בימת הההסרטה של "מה קרה לבייבי ג'ין". לא פחות. וגם חוסר הכימיה הזו מצטרף לקטסטורופה הכללית של בימאי שאין לו מושג לאן הוא משיט את הספינה הזו. צ'וואטל אג'יופור שרוכב על גלי האהדה של הסרט המצליח "12 שנים של עבדות", ממשיך להיות החוליה החלשה גם כאן, כפי שהיה בלהיט הגדול שפרסם אותו. הוא שחקן חסר כריזמה לחלוטין שנדמה, גם הפעם ,שכמו נקלע במקרה לבימת ההסרטה ואין בכוחו להושיע כלל.

הן רוברטס והן קידמן שהיו הכוכבות הגדולות ביותר של תחילת שנות האלפיים זקוקות באופן נואש ללהיט. לשתיהן לא היה סרט מצליח מוכח אשר נשען על הופעתן בו, כבר כמה שנים טובות והיכולת שלהן למשוך צופים הולכת ופוחתת מסתבר:

למרות שפתח בקרוב לכ 3000 בתי קולנוע, וקודם באופן ראוי לסרט הוליוודי עם כוכבות גדולות, הכניס הסרט בסופהשבוע הראשון להקרנתו סכום זעום של פחות משלושה מליון דולר, השפלה מיותרת ולא הכרחית במונחים של כוח הכוכבות של רוברטס וקידמן שותפתה.

 

לפני השינה-2014-Before I Go to Sleep

גם כוכבים גדולים לא יכולים להציל סרט מחורבן, אפילו אם הם ממש מתאמצים, כך מסתבר. זהו לא שיתוף הפעולה הראשון של ניקול קידמן וקולין פירת', אבל גם הוא, כמו קודמו, "איש המסילה", לא מצליח להמריא מעל beforeמחוזות הבינוניות ויישאר כנראה סוג של תהום אפורה משהו, במכלול האוטר המרשים של שני הכוכבים הללו, מהזן חסר החשיבות והזניח.

מבלי לעשות כאן ספויילר  נאמר רק כי על רקע העולם האלים בו אנו חיים, "לפני השינה" צריך להיות לפחות רלוונטי לאיזה דיון על אובססיה ביחסים בין אישיים, אבל גם בזה הוא נכשל.

זיכרון מתעתע, תמיד היה כר נרחב ליצירת דמויות רגשיות מעורערות מהזן שהקולנוע אוהב. והוא אוהב בעיקר מכיוון שהוא אומנות המתירה לעצמה לקפוץ בזמן באופן ויזואלי, אבל השימוש באלמנט הזה, שחוק, ונדמה תמיד שיש איזה קושי בלחדש משהו בתוך המוטיב הזה של אמניזיה מזן של זוכרת או לא זוכרת.

אם יש לסרט הזה נשק חזק של ממש, אלו זוג הכוכבים המשובח שלו, ונדמה שגם כאן, בדיוק כמו ב"איש המסילה", שניהם נרתמים ברצינות תהומית לשכנע אותנו בהופעותיהם. קידמן בתפקיד העלמה הענוגה שאיבדה את זכרונה ופירת' בתפקיד בעלה המסור המלווה אותה.

קידמן מגלמת אישה, אשר בכל בוקר, בעת שהיא מתעוררת, שוכחת כל פרט ופרט לגביה חייה, עקב טראומה קשה שעברה והיא צריכה להתחיל את היום יום, בליווי מחודש של בעלה הנאמן [פירת], ולחפש בתוך הזיכרון את מי שהיא ומה שהייתה ושהוביל אותה למצב הזה.

הבעיה היא שבכל פעם שנתקלים בסוג של בעיית זיכרון מהזן הזה, אי אפשר שלא לחשוב על "יום המרמיטה" או כפי שקראו לו כאן למיטב זיכרוני, "להתעורר אתמול בבוקר" עם אנדי מקדואל. וזו מחשבה שלא ממש עוזבת אתכם לאורך מרבית הסרט, אולי בעיקר בשל קווי הדמיון החריפים. החריפים מדי יש יאמרו אפילו.

"לפני השינה", לא סובל מסיפור רע, הוא סובל  פשוט מסיפור שכבר סופר אלפי פעמים ולא מביא איתו שום טוויסט חדש. ובעיקר הוא סובל מביצוע קולנועי לקוי על גבול הבנאליות. הוא לא מסביר יותר מדי, הוא נשמע ונראה כמו סרט שנעשה איפושהוא בתחילת הניינטיז וקולנועית הוא רחוק מלהיות מעניין או מסעיר במיוחד. יתכן שהאשמה נתונה ב , במאי הסרט, שזהו לו סרטו העלילתי השני והוא גם כתב את התסריט הפושר הזה. אין שום מיומנות בו לא של תנועות מצלמה ולא של אווירה קולנועית שתגרום לכם להתפעל או באמת להאמין לסיפור.

פירת הוא טעם נרכש. במקרה שלי, טעם אהוב במיוחד. הוא אניגמטי ומלנכולי תמיד במידה הנכונה וכך גם כאן, קידמן, היא כוכבת גדולה שמחפשת להיט קופתי מוכח כבר שנים ארוכות ונדמה שגם הסרט הזה לא יושיע אותה ומוטב היה לו לא הייתה לוקחת בו חלק. משהו בהופעה שלה בו נותר מעט סתום ולא ברור. בדיוק כמו התסריט שלא נותן הסביר אחד מספק לכל אורכו ומציג דמות שהיא מעט שטוחה וחד מימדית ובעיקר רץ כל הזמן לאיזה קרצ'נדו עלילתי מהזן של, הנה, תראו, תיכף נפתיע אתכם, כשהפיתרון העלילתי היחיד שהוא מספק בנאלי בדיוק כמו השימוש באלמנט אובדן הזיכרון עצמו.

"לפני השינה" יכול להיות סרט שנרדמים איתו מצוין, אולי אפילו במהלכו, אבל בשביל זה צריך להמתין שהוא יהיה על מסכי הטלוויזיה שלכם.