העולם מצחיק-2012

כמי שמאד אהב לאהוב את  "אביבה אהובתי", והגם שזהו דיון קולנועי אי אפשר שלא לאזכר בו את "עד שיום אחד", ספרו המופתי של זרחין שיש בי צפייה אדירה של ממש לראותו מעובד לקולנוע, אני חושב ש"העולם מצחיק" בכל קנה מידה שהוא הוא סרט מאכזב.

יוצרים רבים נגועים ברפטטיביות מוצהרת, מתוך אידיאולוגיה הכרוכה בנקודת המבט האומנותית שלהם. בעולם אפשר למנות את טוד סולנז ואת פדרו אלמדובר, בכדי להמחיש אולי מדוע יש בחזרה תמטית גם סוג של קסם אדיר. בארץ יש חן לחזרה הקולנועית של איתן גרין.

רוצה לאמור, הוא שחזרה לנושאי עיסוק, לשחקנים, לנופים ולתמה מרכזית של עיסוק, היא לא דבר רע. אבל היא מאתגרת את היוצר לתת זווית מבט חדשה על נושא או עניין שכבר גרם לו להביא המוני צופים אל בתי הקולנוע.

יש לשמי זרחין מוזה. קוראים לה טבריה. היכולות של זרחין להתעלם מן המציאות העלובה של העיר הזו ולצאת למסע אסקפיסטי של אהבה בכל אחד מסרטיו, וגם בספר שאזכרתי לעייל, הם יכולות מרשימות. ניכר בו שהוא רוצה שנאהב אותה, בדיוק כמו שהוא אוהב אותה, והבריאה שלה מחדש בסרטיו ככר של עלילה או בעצם כגיבורה, הוא עניין מבורך שמקסים הרבה מאד ילדי סבנטיז כמוני שהגיעו אל העיר הזו לחופשות הקיץ שלהם באופן תכוף.

אבל לסרט הזה יש כמה בעיות של ממש. והחזרה אל טבריה היא אחרונה שבהן. אם ב"אביבה אהובתי" הייתה באוויר סוג של התרגשות, צפיה וחדשנות לקול קולנועי ישראלי רומנטי מוצהר ומודע לעצמו הרי ש"העולם מצחיק" לא מייצר את אותה תחושה כלל. הגם שזרחין יודע לצייר את טבריה, שוב, כמקום קסום שבו אגדות יכולות להתרחש, ולא כעיר העלובה המציאותית שהיא, היא דווקא חינו הגדול של הסרט, אין לטעות. קולנוע טוב מייצר אסקפיזים שובה לב, וזרחי מצויין בזה כי הוא קודם כל כותב, ורק אחר כך במאי.

הבעיה היא בליבו הדרמטי המסובך מדי של הסרט עצמו. אל סיפור המסגרת על שדר רדיו המבקש להקים את אהובתו מערש דווי תוך כדי שהוא יוצא למסע צלב של ממש להקים לתחייה את הגשש החיוור, מצטרפים כך נדמה, עשרות סיפורי משנה על סיפורי משנה. לא ברור אם מדובר כאן בשכרון כוח תסריטאי השוכח, שמעט זה בעצם יותר, או הרצון להענות לבקשה של כמעט כל שחקן ושחקן ישראלי בשטח להופיע בסרט הזה ולו גם לחמש דקות. במיטב המסורת האלמדוברית, שמור כאן תפקיד לכל גיבורי "אביבה אהובתי"- אבל בניגוד לאלמדובר, הופעת חלק מהם מאולצת ולא מועגנת בתירוץ תסריטאי מוקפד ומשולב בעלילה. נהפוך הוא חלק מהם פשוט מכבידים ומיותרים בעיני.

כן, אלי פיניש מצליח לרגש, ושייקה לוי בתפקיד עצמו מצליח לגעת כמו גם זאב רווח שמפציע לכמה רגעים בלתי נשכחים אבל נדמה שמשהו בפסיפס הזה מורכב מדי, עשיר מדי, באופן שמקשה על הצופה להתחבר באמת לדמות אחת שתיקח אותו אל מסע רגשי מזכך.

לו היה מוכפל תסריטאית משקלו הסגולי של דמותו שובת הלב של האלמן הדחוי, אותו מגלם בצורה מרגשת כל כך דני שטג, בסרט הזה, או אפילו זה של פיניש, יתכן שהיינו יוצאים נשכרים כצופים. אבל במקום זה בחר זרחין להגיש לנו  סרט אנסמבל שסובל מכל המחלות של סרטים כאלו, ואוהבי הז'אנר יתכן ויהנו לראות את כל המעגלים נסגרים. השאלה שאני שואל, כמה מהם היו בעצם צריכים בכלל להיברא מלכתחילה?. כמה מהמעגלים הדרמטיים של הסרט הזה באמת הכרחיים. אורכו החריג של הסרט מעיד על כך לטעמי.

אסי לוי שרגשה באביבה, היא החוליה החלשה בסרט הזה. במודע או שלא, היא מחייה את דמותה של אביבה, שאם היתה לרגע קולנועי אחד בלתי נשכחת, הופכת לפתע לטורדנית בחזרתיות שלה ובמנעד המשחק הדומה כל כך. אותו הדבר לגבי הופעתה של לבנה פינקלשטיין. וגם אם יש בכך יד מכוונת, הרי שהיא טועה. אין לנו באמת צורך לראות שוב חלקים מ"אביבה אהובתי", הגענו על מנת לראות סרט אחד עם לב אחר.

יש פה על מה להתעכב, כי האהבה שמקבל זרחין בקופות, וקשה להתווכח עם הצלחת הסרט הזה, היא גדולה. וזרחין בערבו של היום הוא אחד מן היוצרים היותר ראויים כאן.

השאלה המעניינת יותר היא, האם בדומה לדובר קוסאשווילי, שמי זרחין, הוא בעצם במאי של אותו הסיפור. ואם הוא רוצה להיות כזה, הוא  חייב להשתדל יותר ולתת ערך מוסף שיביא עימו סוג של מסע רגשי אחר, כי בסרט הזה, כך נדמה לי, כבר היינו, ולא חייבים להתגעגע אליו בשנית.