אביבה אהובתי-2006-הישראלים החדשים

אביבה אהובתי, עיון מאוחר:

סרטו של שמי זרחין מציג פסיפס של ישראליות חדשה ומעודכנת. גיבוריה הם גיבורים "רגילים" לכאורה. אך בו בעת ייחודיים ויוצאי דופן. החידוש בסרטו של זרחין, לשעתו, היה העיסוק במורכבות הרגשית של חיי היום יום של גיבורים שאינם חיים בהכרח בתל אביב. מציאות חיי הפריפריה, על ההתייפייפות הקולנועית המידתית שלה, נראית אמינה ובעיקר משכנעת.

במרכז הסרט דמותה של אביבה, הלוקחת על עצמה את תפקיד של גיבורה בעל כורחה. במובנים רבים MV5BMjQzZTNjZWItZTdiMS00MzhkLTkzMGItY2U2M2Y5NDI4ZGQ4XkEyXkFqcGdeQXVyMjI5NjExNjk@._V1_UY268_CR5,0,182,268_AL_מחליפה אהובה את דמותו של הצבר המיתולוגי ההרואי ונכנסת לנעליו הגדולות אך האפשריות. הגברים בעולמה של אביבה שבורים, מפורקים וחדלי אונים. עליה לתפוס בעצמה את תפקיד ההובלה השמור לרוב בקולנוע הישראלי דווקא לדמויות הגבריות.

אם בעבר, דמותו הגברית של הצבר המיתולוגי ההרואי הובילה את הקולנוע הישראלי אל תוך אתוס מכונן של צבר כל יכול,("מצור","מבצע יונתן","הוא הלך בשדות" ועוד) שהיה צורך לשבור אותו על מנת להפוך אותו לריאלי ולמציאותי("עונת הדובדבנים","גמר גביע","חייל הלילה") הרי שזרחין מציע, לראשונה אולי, הזדמנות לראות את הנשים כחלופה ריאלית, הגיונית ובעיקר מפוכחת לצבריות החדשה. זהו החידוש המרכזי של הסרט לתפיסתי, הוא מעניק לצופה תחושה כי אל תוך החלל של הנעדרות ותחושת האימפוטנטיות האופפת את הצבר המיתולוגי ההרואי אשר סיים את תפקידו מהשחל עידן האינדיבידואליזם בקולנוע הישראלי האישי, משתחלת בקלילות מעוררת השתאות, אישה עצמאית וחזקה הבוחרת בחירות של קיום חכם, עצמאי ומלא בביטוי אישי ורחוק מסיסמאות של לאומיות, קיומה של האישה הישראלית מעוגן בתוך מציאות משפחתה, עבודתה ושאיפותיה וחלומותיה ראליים וקשורים באושרם של אלו, אך בו בעת היא מנסה לחפש הגשמה עצמית ודרך לבטא את עצמה. בעוד הגברים בסרט אבודים:

בעלה המובטל לוקה ברחמים עצמיים, בנה לוקה בבעיות נפשיות ובחוסר בגרות, הסופר החונך אותה לוקה במשבר יצירתי ובעיקר בחוסר ערכיות, אביה של אביבה עומד חסר אונים מול טירופה של רעייתו וגיסה בקנאה עיוורת וילדותו לאשתו(רותם אבוהב) האסרטיבית.

מבחינות רבות מדובר בסרט נשי, הגיבורות המרכזיות שלו הן נשים. לא רק אביבה. גם אחותה המבקשת להיכנס להריון במקביל לשליחות שהיא לוקחת על עצמה לטפח ולהעצים את הכישרון של אביבה היא דמות אסרטיבית וחזקה. אל תוך החלל של גברים שאינם תפקודיים, אימפוטנטים וחסרי כישרון של ממש וחוסר יכולת להתמודד עם שינוי, אתגרים, וקשיי היום יום שהחיים מציגים- בולטות מאד דווקא הדמויות הנשיות בסרט. זו של אביבה ואחותה, ובמובנים רבים גם האם שדעתה משובשת עליה אך היא מוצאת סוג של הגיון במציאות הפנימית שבנתה לעצמה ועד כמה שהדבר ישמע מוזר: חוסן פנימי נפשי בתוך מבנה השיגעון שלה.  אל מול כול אלו, הרי אביבה נמצאת ונוכחת ביום יום של הוויה עשירה ומלאה, הכתיבה, מהווה עבורה מקום מפלט ומזור לקשיי היום יום.

אביבה אהובתי מחזיר במובנים רבים לא רק את הפריפריה אל מרכז השיח התרבותי ציבורי, אלא שהוא גם מתכתב בחדווה עם סרטי הבורקס הישראלים. הדמויות ססגוניות, חלום השילוב של המזרחיים בישראליות צברית שתקבל אותם כשווים, מתעדכן כאן לחלום עצמאי יותר המוכן לוותר על אותו השילוב במרחב הישראלי במידה ויהיה מדובר באובדן של האינטגריטי האישי שלו ושל ערכיו. אך ערך המשפחה המזרחית האופייני כל כך לסרטי הבורקס, מודגש בו וצובע אותו בצבעים של חיות ואותנטיות.

זהו במובנים רבים לא רק סיפורה של המזרחיות הקסומה והצבעונית של אביבה ובני משפחתה ההזויים אלא גם סרט שמדגיש את החיות של החיים בפריפריה. זרחין אוהב לאהוב את טבריה והדבר ניכר בעדשת המצלמה ובססגוניות של גיבוריו שנשכחו מאחור במובן מה. הייחוד של העולם הפריפריאלי שהקולנוע הישראלי אוהב כל כך לאהוב, ניכר בעדשת המצלמה. החידוש במובנים שהזעקה לשילוב של אלו שנשארו מאחור היא במובנים רבים דו ערכית ולא חד משמעית. בעוד אחותה של אביבה ובעלה מהגרים למרכז, הרי שאביבה, המודעת מאד לסביבתה ולמעמדה בתוכה, שמחה בתוך מארג חייה. אין לה שאיפות גדולה למעט הכתיבה עצמה, וזו עבורה מהווה את הקתרזיס מחיי היום יום השוחקים.

בדומה לסרטי הבורקס, גם כאן התפקוד היום יומי של מציאות הגיבורים קשור במשלח יד פשוט יחסית. במנעד שבין עבודתה כמבשלת ועד האבטלה הממושכת של בעלה, אביבה נאלצת להתמודד עם הקושי הכלכלי היום יומי של משפחתה הנסמכת עליה, ומבחינות רבות זהו מקור האותנטיות של הסרט. החיים בפריפריה אינם זוהרים בהכרח, וזרחין מיטיב לבטא את הביקורת החברתית על חוסר השוויוניות בהזדמנויות שהמגורים בה כופים על תושביה, גיבורי סרטו.

זרחין נמשך לפנטסטי, לבלתי אפשרי ולאווירת קרנבל ססגוניות. הנגיעות הללו שלו מוכרות בסרטיו והן מאזנות בין הקושי היום יומי של גיבוריו, מציאות חייהם ושאיפותיהם ובה בעת סימנו את תחילתו של עידן מחויך ומפויס יותר בקולנוע הישראלי, עידן שבו הגיבורים, גם אם אינם שבעי רצון ממציאות חייהם היום יומיים, מצליחים להבין כי במובנים רבים, היא מקור כוחם וקסמם שלהם.

העולם מצחיק-2012

כמי שמאד אהב לאהוב את  "אביבה אהובתי", והגם שזהו דיון קולנועי אי אפשר שלא לאזכר בו את "עד שיום אחד", ספרו המופתי של זרחין שיש בי צפייה אדירה של ממש לראותו מעובד לקולנוע, אני חושב ש"העולם מצחיק" בכל קנה מידה שהוא הוא סרט מאכזב.

יוצרים רבים נגועים ברפטטיביות מוצהרת, מתוך אידיאולוגיה הכרוכה בנקודת המבט האומנותית שלהם. בעולם אפשר למנות את טוד סולנז ואת פדרו אלמדובר, בכדי להמחיש אולי מדוע יש בחזרה תמטית גם סוג של קסם אדיר. בארץ יש חן לחזרה הקולנועית של איתן גרין.

רוצה לאמור, הוא שחזרה לנושאי עיסוק, לשחקנים, לנופים ולתמה מרכזית של עיסוק, היא לא דבר רע. אבל היא מאתגרת את היוצר לתת זווית מבט חדשה על נושא או עניין שכבר גרם לו להביא המוני צופים אל בתי הקולנוע.

יש לשמי זרחין מוזה. קוראים לה טבריה. היכולות של זרחין להתעלם מן המציאות העלובה של העיר הזו ולצאת למסע אסקפיסטי של אהבה בכל אחד מסרטיו, וגם בספר שאזכרתי לעייל, הם יכולות מרשימות. ניכר בו שהוא רוצה שנאהב אותה, בדיוק כמו שהוא אוהב אותה, והבריאה שלה מחדש בסרטיו ככר של עלילה או בעצם כגיבורה, הוא עניין מבורך שמקסים הרבה מאד ילדי סבנטיז כמוני שהגיעו אל העיר הזו לחופשות הקיץ שלהם באופן תכוף.

אבל לסרט הזה יש כמה בעיות של ממש. והחזרה אל טבריה היא אחרונה שבהן. אם ב"אביבה אהובתי" הייתה באוויר סוג של התרגשות, צפיה וחדשנות לקול קולנועי ישראלי רומנטי מוצהר ומודע לעצמו הרי ש"העולם מצחיק" לא מייצר את אותה תחושה כלל. הגם שזרחין יודע לצייר את טבריה, שוב, כמקום קסום שבו אגדות יכולות להתרחש, ולא כעיר העלובה המציאותית שהיא, היא דווקא חינו הגדול של הסרט, אין לטעות. קולנוע טוב מייצר אסקפיזים שובה לב, וזרחי מצויין בזה כי הוא קודם כל כותב, ורק אחר כך במאי.

הבעיה היא בליבו הדרמטי המסובך מדי של הסרט עצמו. אל סיפור המסגרת על שדר רדיו המבקש להקים את אהובתו מערש דווי תוך כדי שהוא יוצא למסע צלב של ממש להקים לתחייה את הגשש החיוור, מצטרפים כך נדמה, עשרות סיפורי משנה על סיפורי משנה. לא ברור אם מדובר כאן בשכרון כוח תסריטאי השוכח, שמעט זה בעצם יותר, או הרצון להענות לבקשה של כמעט כל שחקן ושחקן ישראלי בשטח להופיע בסרט הזה ולו גם לחמש דקות. במיטב המסורת האלמדוברית, שמור כאן תפקיד לכל גיבורי "אביבה אהובתי"- אבל בניגוד לאלמדובר, הופעת חלק מהם מאולצת ולא מועגנת בתירוץ תסריטאי מוקפד ומשולב בעלילה. נהפוך הוא חלק מהם פשוט מכבידים ומיותרים בעיני.

כן, אלי פיניש מצליח לרגש, ושייקה לוי בתפקיד עצמו מצליח לגעת כמו גם זאב רווח שמפציע לכמה רגעים בלתי נשכחים אבל נדמה שמשהו בפסיפס הזה מורכב מדי, עשיר מדי, באופן שמקשה על הצופה להתחבר באמת לדמות אחת שתיקח אותו אל מסע רגשי מזכך.

לו היה מוכפל תסריטאית משקלו הסגולי של דמותו שובת הלב של האלמן הדחוי, אותו מגלם בצורה מרגשת כל כך דני שטג, בסרט הזה, או אפילו זה של פיניש, יתכן שהיינו יוצאים נשכרים כצופים. אבל במקום זה בחר זרחין להגיש לנו  סרט אנסמבל שסובל מכל המחלות של סרטים כאלו, ואוהבי הז'אנר יתכן ויהנו לראות את כל המעגלים נסגרים. השאלה שאני שואל, כמה מהם היו בעצם צריכים בכלל להיברא מלכתחילה?. כמה מהמעגלים הדרמטיים של הסרט הזה באמת הכרחיים. אורכו החריג של הסרט מעיד על כך לטעמי.

אסי לוי שרגשה באביבה, היא החוליה החלשה בסרט הזה. במודע או שלא, היא מחייה את דמותה של אביבה, שאם היתה לרגע קולנועי אחד בלתי נשכחת, הופכת לפתע לטורדנית בחזרתיות שלה ובמנעד המשחק הדומה כל כך. אותו הדבר לגבי הופעתה של לבנה פינקלשטיין. וגם אם יש בכך יד מכוונת, הרי שהיא טועה. אין לנו באמת צורך לראות שוב חלקים מ"אביבה אהובתי", הגענו על מנת לראות סרט אחד עם לב אחר.

יש פה על מה להתעכב, כי האהבה שמקבל זרחין בקופות, וקשה להתווכח עם הצלחת הסרט הזה, היא גדולה. וזרחין בערבו של היום הוא אחד מן היוצרים היותר ראויים כאן.

השאלה המעניינת יותר היא, האם בדומה לדובר קוסאשווילי, שמי זרחין, הוא בעצם במאי של אותו הסיפור. ואם הוא רוצה להיות כזה, הוא  חייב להשתדל יותר ולתת ערך מוסף שיביא עימו סוג של מסע רגשי אחר, כי בסרט הזה, כך נדמה לי, כבר היינו, ולא חייבים להתגעגע אליו בשנית.