פיי דונואווי-Faye Dunaway

פיי דורותי דאנאוויי נולדה בארצות הברית אך את חייה בילתה בערים שונות ברחבי ארצות הברית בדומה לילדים רבים של אנשי צבע הקבע האמריקאי שהוריהם החליפו בסיסים שונים ברחבי היבשת.

היא בוגרת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת בוסטון באוניברסיטת פלורידה והחלה את דרכה בהפקות אוף ברודווי.

 

 

זמן קצר לאחר שחוגי הביקורות שמו אליה לב הגיעו גם ההזדמנויות הקולנועיות.  לאחר הופעות קצרות שלה בסרטים כושלים הגיעו ההזדמנות האמיתית. דאנאווי האלמונית לוהקה לצידו של הכוכב העולה דאז וורן ביטי במה שמוגדר עד היום על ידי היסטוריונים רבים כאחד מן הסרטים הטובים ביותר שנעשו בשנות השישים, "בוני וקלייד". דאנאווי לוהקה לסרט במקריות מהזן שמייצר כוכבים לאחר שנטלי ווד סירבה לקחת בו חלק. הסרט אשר תיאר את זה קורותיהם של זוג פורעי החוק המיתולוגים אשר שוטטו ברחבי ארצות הברית בשנות השלושים של המאה היה הצלחה ביקורתית וקופתית אדירה של הבמאי ארתור פן.

הופעתה של דאנאווי בסרט היתה חד פעמית ממש. מיניותה הכובשת והמרוחקת והדמיון הרב של לברז'יט בארדו סייעו להולדתה של כוכבת אמיתית בן רגע.

שנות השבעים אשר באו בעקבותיהן היו העשור החשוב ביותר בקריירה של דאנאווי. היא השתתפה בשורה ארוכה של סרטים, מרביתם הפקות מרכזיות ומצויינות של האולפנים הגדולים והפכה לאחת מן הכוכבות החשובות והגדולות של אותו עשור. סרטים כמו "רשות שידור" עליו אף זכתה בפרס האוסקר או סרט נוסף של ארתור פן "איש קטן גדול" בכיכובו של דסטין הופמן, ביססו את מעמדה ומרבית הסרטים בהם השתתפה הצליחו מאד גם בקופות. יצירת המופת שלה בעיני רבים באותו עשור היא הפקתו של רומן פולנסקי, "צ'ינה טאון", שם שיחקה דמות אניגמטית וטראגית במיוחד.

 

דאנאווי בעשור של תהילה נהנתה משילוב של הופעה חיצונית יוצאת דופן, היא אחת מן הנשים היפות והמעניינות שראה המסך הגדול. תווי פניה הברורים ועצמות הלחיים הגבוהות שלה סייעו לה לייצר פרסונה מובחנת וקלה לזיהוי.

כשחקנית היא נחנה בחושים אינסטקטיבים טובים במיוחד וגילמה רבים מתפקידיה ברגישות גבוהה במיוחד שזכתה להערכה.

העשור של שנות השמונים נפתח עבורה בבחירה בעייתית במיוחד, השתתפותה בסרט "אימא יקרה" המבוסס על חייה של כוכבת הקולנוע האגדית ג'ואן קרופורד הוגדרה עלי ידי רבים כבעייתית. הגם שהסרט הפך לסרט פולחן הוא הפך לכזה בשל איכויותיו הבעיתיות והופעתה הגרוטסקית במיוחד של דאנאווי. באופן מעניין יש משהו מאד רפלקסיבי בהופעתה של הסרט הזה, דאנאווי מגלמת בשיא תהילתה את האופן בו כוכבת קולנוע גדולה דועכת מבלי לדעת שהיא עצמה, ניצבת בפני גורל דומה. דאנאווי עצמה משתפת פעולה עם המיתוס סביב מעמדו האיקונוגרפי של הסרט דווקא מכיוון שהיא מתעבת את הופעתה בו ואת הסרטעצמו והיא צוטטה כמי שרואה ב"אימא יקרה" כבחירה אומללה אשר אחראית בצורה ישירה לחורבן הקריירה שלה. היא מסרבת עד היום לשתף פעולה בראיונות לגביו ואינה מוכנה להתייחס אליו. היא הבהירה כי אינה גאה בו וכי לא מדובר בתקופה טובה בחייה.

שנות השמונים מצאו את דאנאווי בעידן דימדומים של ממש, הגם שהמשיכה לקבל תפקידים ראשיים, איכות התפקידים והסרטים בהם הופיעה התדרדרו מאד. יוצאת דופן הייתה הופעתה בשנת 1987 לצידו של מיקי רורק בסרט "עכבר הברים".

על דאנאווי נאמר פעמים רבות על ידי בימאים שהעריכו אותה, כארתור פן ואחרים, כי הזמן שבוא היא מבלה בחדר האיפור טרם יציאתה לסט הצילומים ממושך מדי והיה מוטב לה להשקיע את האנרגיות שלה במקומות אחרים. אבל באופן מסוים גם הפחד הזה של דאנוואי מאובדן הופעתה החיצונית ברור, עם דעיכתו של המראה המפורסם שלה דעכה גם הקריירה ושורה של ניתוחים פלאסטיים כושלים לא היטיבה עם הפוביה הזו שלה.

דאנוואי היא אגדה קולנועית של ממש והגם שאיבדה את מעמד הבכורה שלה ככוכבת קולנוע גדולה היא עדין מבוקשת מאד לתפקידים קטנים בהפקות מרכזיות, והופעות אורח בסדרות טלוויזיה. ["האנטומיה של גרי" ועוד].  שנות האלפיים לא הטיבו עם השחקנית הזו מן הבחינה האישית,היא פוטרה בבושת פנים על ידי אנדרו לויד וובר אשר שכר אותה לצורך הפקת המיוזקאל "שדרות סאנסט" בברודווי ואף מצאה את עצמה בסכסוך עם בעל דירה שהשכירה במנהטן שאיים לפנותה.

הקריירה של דאנאווי היא אחת מן הקריירות המרשימות שידעה שחקנית בהוליווד, במשך עשור אחד תמים לפחות היא הייתה אחת מן הדמויות הנשיות המובילות והספיקה לשחק בסרטים משובחים במיוחד, ביחד עם ג'ין פונדה ואחרות, הייתה אחראית במו ידיה לעיצוב פניו של הקולנוע האמריקאי בשנות השבעים על ההעזה האומנותית שהחלה להיות גלומה בו. דאנאווי מבחינות רבות מגלמת את החדשות וההעזה של שנות השבעים במו פניה שלה.

יש לה בן אחד אשר עובדת היותו מאומץ הוסתרה במשך שנים והיא חיה בשנים האחרונות מרבית זמנה בניו יורק.