הסוד שבעיניים-(The Secret in their Eyes (2015

לעניין כוונות טובות המובילות לגיהנום, ככל הנראה ש"הסוד שבעינים", מה שאמור היה להיות מוצר מיינסטריימי יעיל ברמה הבידורית לפחות, טיפס בכל המדרגות האפשריות לשם.

MV5BMjE0ODU1NDE0Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwNzc4Njc3NjE@._V1_SX214_AL_במרכזו של סרט המתח הזה בכיכובם של ג'וליה רוברטס, ניקול קידמן [בתפקיד משני], וצ'וואטל אג'יופור [12 שנים של עבדות] פרשיית מתח-נקמה מהזן המוכר. בתה של שוטרת במחלק רצח נרצחת והיא [רוברטס] ושותפה למחלק הרצח מחליטים להקדיש את חייהם למציאתו של הרוצח והעמדתו לדין.

גם אם זו לא העלילה המקורית ביותר עליה שמעתם, זה לא צריך להיות צידוק להדיר את הרגליים ממסכי הקולנוע בהם מוקרן הסרט. לקולנוע אנחנו הולכים לא מעט לראות את הכוכבים האהובים עלינו בעוד סרט, ולא בהכרח מחפשים את העלילה המקורית או המבריקה ביותר. מדובר לעיתים במפגש דמיוני שלנו עם חבר טוב משכבר השנים, ובמקרה של רוברטס החוגגת חצי יובל לסרט האיקונוגרפאי "אישה יפה", זה אולי הזמן לעמת אותנו עם מרחק השנים שעבר והתביעה הבלתי מתפשרת שלה שנכיר בה גם כשחקנית טובה. נדמה שגם פרס האוסקר על תפקיד ראשי, [ארין ברוקוביץ] מתקשה לטשטש סטיגמות של תפקיד של זונה טובת לב שכל העולם ממשיך לאהוב.

אורי קליין כבר כתב באחד ממאמריו בהארץ כי ג'וליה רוברטס של אישה יפה, אינה קיימת יותר למצער רבים. רוברטס דוהרת לכיוון גיל החמישים. זה בסדר וזה קורה לכולם, זה כואב אולי כשזה קורה לדמות פנטסמטית שכולנו רוצים להמשיך ולאהוב. אבל לזכותה של רוברטס יש לאמר שהיא לא עושה מאמץ מיוחד לשמר את האייקון ההוא. הופעתה החיצונית ב"סוד שבעיניים" מתעקשת להציג אותה כאישה רגילה במיוחד, על סף שנות החמישים שלה, ומן הפער בין הדמות הקולנועית לבין הפרסונה של רוברטס כשהיא מקדמת את הסרט בראיונות ג'נקטים לעיתונות, אפשר אפילו לומר שמישהו השתדל במיוחד לכער את "האישה היפה" ועשה כל מאמץ להשוות לדמות הבלשית שהיא מגלמת בסרט ניחוח של אמינות.

מה חבל שזהו הפרטמטר היחיד של אמינות ש"הסוד שבעינים" יכול לזקוף לזכותו. בכל אספקט אחר שהוא מדובר בסרט שסביר להניח שכוכביו, וגם רוברטס בתוכם ישתדלו לייתר מתוך מכלול האוטר של עבודתם הקולנועית.  יש משהו מפתיע כל כך בעובדה ששתי כוכבותיו הגדולות "נרדמו בשמירה" ונתנו לעצמן להיות חתומות על מוצר נחות כל כך.

שום דבר בסרט הזה לא עובד. גם עלילה פשוטה שיכולה הייתה להיות קוהרנטית הולכת פשוט לאיבוד בתוך זמן קצר והצופה המבולבל נדרש לתמרן בין שורת פלאשבקים מן העבר שהמדריך היחיד שלו לתחושת הזמן יהיה רוברטס עם קוקו או בלי, באיפור גרוע יותר או פחות.

נדמה שאפילו שמץ של יעילות קולנועית מהזן הקל שבקלים לא מתקיים בסרט הזה. שמאכלס שתי כוכבות גדולות כל כך, שעל היכולות שלהן אין ויכוח. מרבית הקידום של הסרט המביך הזה נשען על סצינה פילמאית חזקה אחת שהצליחו לחלץ בכל זאת ממהלך הצילומים, והיא של רוברטס המגלה כי בתה היא קורבן הרצח. זוהי סצינה מרגשת, אולי מרגשת יותר ממה שהיא באמת לאור העובדה שהיא בודדה לחלוטין בתמהליל של צלולוויד שהלך פשוט לאיבוד ומישהו ניסה לעשות משהו ולחבר אותו לסרט קוהרנטי כלשהוא על רצפת חדר העריכה. אבל צריך יותר מסצינה אחת טובה בשביל לשרוד סרט שלם. ולסרט הזה אין שום עמוד שדרה כלשהוא.

אם הסרט הזה מביך עבור רוברטס הוא מביך עוד יותר עבור קידמן שתפקידו בו קטן. חסר הגיון ממשי והטקסטים שלה נדמים כאילו אינם קשורים לדבר. גם היא קיבלה הזדמנות להשתתף בסצינה אחת ראויה למדי,אבל חוסר הכימיה הבולט בין שתי הכוכבות הטורחות לפרגן אחת לשניה בראיונות קידום הסרט, מעלה געגועים למערכת היחסים בין בטי דוויס לג'ואן קרופורד המנוחה על בימת הההסרטה של "מה קרה לבייבי ג'ין". לא פחות. וגם חוסר הכימיה הזו מצטרף לקטסטורופה הכללית של בימאי שאין לו מושג לאן הוא משיט את הספינה הזו. צ'וואטל אג'יופור שרוכב על גלי האהדה של הסרט המצליח "12 שנים של עבדות", ממשיך להיות החוליה החלשה גם כאן, כפי שהיה בלהיט הגדול שפרסם אותו. הוא שחקן חסר כריזמה לחלוטין שנדמה, גם הפעם ,שכמו נקלע במקרה לבימת ההסרטה ואין בכוחו להושיע כלל.

הן רוברטס והן קידמן שהיו הכוכבות הגדולות ביותר של תחילת שנות האלפיים זקוקות באופן נואש ללהיט. לשתיהן לא היה סרט מצליח מוכח אשר נשען על הופעתן בו, כבר כמה שנים טובות והיכולת שלהן למשוך צופים הולכת ופוחתת מסתבר:

למרות שפתח בקרוב לכ 3000 בתי קולנוע, וקודם באופן ראוי לסרט הוליוודי עם כוכבות גדולות, הכניס הסרט בסופהשבוע הראשון להקרנתו סכום זעום של פחות משלושה מליון דולר, השפלה מיותרת ולא הכרחית במונחים של כוח הכוכבות של רוברטס וקידמן שותפתה.

 

מראה מראה, הסיפור האמיתי-2012-Mirror Mirror

כמה דקות אחרי תחילת הצפייה בסרט' הבנתי שהלכתי שולל אחרי אחד מן הטריילרים הכי מתוחכמים של השנה. זה שבחר להציג לי את דמותה של ג'וליה רוברטס במה שנראה לכאורה כליהוק המושלם מכולם: המלכה הרעה מאגדת הילדים הקלאסית: שלגיה ושבעת הגמדים. בבסיס הרעיון ללהק את אחת מן הכוכבות הגדולות ביותר של שנות התשעים, ה"אישה היפה" של הקולנוע לתפקיד המלכה הרעה הבוחנת את יופייה ללא הפסקה לבדוק האם יש אישה יפה ממנה' עומדת אחת מהברקות הליהוק הגדולות של השנה. אבל נדמה שבזה בלבד מסתכמת איכותו של הסרט הזה. מבחינתה של רוברטס עצמה מדובר בעסקה משתלמת לחלוטין. היא מבצעת את תפקידה בהמון חן, הדיאלוגים שלה כתובים בשנינות של ממש, הופעתו של נתן ליין, אחד מן הקומיקאים השנונים ביותר בקולנוע האמריקאי לצידה של רוברטס רק מסייעת לה להביא לידי ביטוי איכויות קומיות מוכחות. משחק התפקידים שלה עם קריירה ארוכת שנים שנשענה על טיב מראיה, מראה על חוש הומור עצמי בריא במיוחד. אבל הבעיה בסרט הזה לא טמונה ברוברטס כלל, אלא ביוצריו שלא החליטו האם הם רוצים לייצר סרט ילדים נאיבי או סרט לקהל מבוגר יותר' שיוכל ליהנות מן המופע הרפלקסיבי המרהיב הזה של האישה היפה שהיא בת 44 לזמן צילומי הסרט הזה והיא עדין אחת הכוכבות המרשימות של הוליווד.

מכיוון שלא נלקחה החלטה של ממש לגבי קהל היעד של הסרט הזה, רמת הכתיבה של הדיאלוגים שבו נעה בין שנון למשעמם עד זרא, לכיוון קהל יעד של פעוטות סיר הסירים. מה שאומר בפשטות שהקהל מקבל מוצר שרק חוסר הקוהרנטיות שלו עלול להתיש אחרי עשר דקות של צפייה בו.

ויזואלית הסרט הזה הוא מקסים למדי, עתיר תקציב ועשיר במיזנסצנות יצירתיות ובבריאה של עולם פנטסזמטי ויפה במיוחד. אבל נדמה שסיפור הילדים הזה יתקשה לרתק ילדים מכיוון שחלק גדול מן הקריצות הסאטיריות שלו יבלבלו אותן,  ובמקביל הדיאלוג מוכוון הילדים בסרט, יבריח את ההורים למזנון מרוב שיעמום. כבר זמן רב שלא צפיתי בסרט שפשוט לא החליט מה הוא רוצה להיות וככזה, "מראה מראה, הסיפור האמיתי" הוא לתפיסתי כישלון קלוסאלי למדי.