ז'אן דה פלורט-1986-Jean de Florette

ונפתח בהקדמה קצרה, הביקורת הזו מתייחסת אל יצירת המופת הזו ואל ההמשך האינטגרלי שלה "מאנון",Manon des sources כאחד. העיבוד הקולנועי לספר המופת של מארסל פניול ארך כארבע שעות ומסיבות של הפצה מסחרית, אשר חששה שסרט אשר אורכו יעמוד על 4 שעות יתקשה להביא צופים אל בתי הקולנוע- נחתך הסרט לשני חלקים שווים ומועד היציאה לאקרנים של חלקו השני הפך לחגיגה קולנועית נפרדת לכאורה. ההחלטה הזו הצילה את השיווק של הסרט ויצרה ציפייה לחלקו השני בקרב מי שצפה ב"ז'אן דה פלורט" המשובח ופשוט ציפה להמשכו המיוחל.

זוהי יצירת מופת של ממש, שלא איבדה מאומה מחינה הקולנוע גם למעלה מעשרים וחמש שנה מיום שנוצרה. היא שייכת לתקופת הזוהר של תחייתו הבינלאומית של הקולנוע הצרפתי בתחילת שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה שהולידה להיטים גדולים כמו "בטי בלו" "הכחול הגדול" ו"ניקיטה" אך היא שונה מהם מאד במרקם הקולנועי הקלאסי שלה.

זוהי אחת ההפקות היקרות ביותר בתולדות הקולנוע הצרפתי אי פעם, והיא תוקצבה ביד נדיבה על ידי משרד התרבות הצרפתי. יש מקרים דומים של סרטים שתוקצבו ביד נדיבה על ידי ממשלות שהם נפילה אדירה,[מישהו אמר משהו על הקרן הישראלית לעידוד סרטי איכות?] וששום קשר בינם לבין מוצר קולנועי איכותי אינו מתקיים, אך כאן מדובר באופרה אחרת, מהזן שמסביר למה כל אומנות זקוקה לפעמים לפטרון מממן.. כול הגורמים היצירתיים המעורבים בהפקת הסרט הזה החל מהבימאי, קלוד ברי ועד לקאסט השחקנים המשובח, שכלל את איב מונטן במה שהפך להיות תפקידו הקולנועי החשוב האחרון, ז'ראר דפרדייה העוצמתי, דניאל אוטיי, והתגלית הקולנועית דאז עימנואל ביאר הבינו את גודל האירוע הקולנועי ורשמו הופעות בלתי נשכחות בתוך יצירה קולנועית מרטיטה וחד פעמית בעוצמות הרגש שהיא מייצרת.

 

הסיפור הפשוט לכאורה מכיל איכויות תנ"כיות משהו: ז'אן הגיבן [דפרדייה] יורש חלקת אדמה באזור הכפר ובמקום להיפטר ממנה הוא מחליט להגר אליה מן העיר הגדולה ולעבד את האדמה ולפתוח בחיים של חקלאי. בחלקת האדמה טמון מעיין מים שהופך אותה לאטרקטיבית במיוחד, שכניו של הגיבן ממהרים לסתום את הבאר טרם הגעתו ולהפוך את האדמה ואת נסיונותיו להפוך לחקלאי לחסרי ערך. הגיבן מנסה בכל כוחו ובאופטימיות גדולה לעבד את האדמה ולברוא בית חדש עבור משפחתו בעוד אנשי הכפר כולם עדים בשתיקה לנסיונות הסיזיפים המרים המובילים את הניסיון המר הזה אל נקודה ללא מוצא.

זהו סיפור  על אופטימיות בלתי נלאה ומתפרצת, חיוניות חיים וחמדנות אנושית וצרות עין ולב המבקשים להמית אותה. והצפייה בסרט הזה תתן לכם היקש ותובנות לגבי חייכם שלכם. יש משהו בערכים הבסיסים של האנושות שכאשר הוא משוחק היטב וכתוב היטב אינו משעמם לעולם והופך גם את מה שהוא צפוי לכאורה למרתק.

תמונתו של ז'אן הגיבן, המחרף את נפשו לשאת מים על חמורו, להשקות את שדותיו הגוועים בעוד מעיין המים שלו נחסם ללא ידיעתו שכן הוא אמור לשרת בעתיד את שכניו צרי העין לגידול ציפורנים, הדורשים שפע מים, היא תמונה קולנועית בלתי נשכחת. יופייה עוצר הנשימה והבלתי מושג של בתו של הגיבן המשמש אותה לנקמה במי שהרעו לאביה, והתחושה  שכל מעגל קארמטי של טוב ורע בחיים נסגר בסופו של דבר גם הם חלק מהאיקונוגרפיה של הסרט הזה, בדיוק כפי שנופיה הכפריים של צרפת המככבים בו משמשים בו כשחקנים ראשיים בעלילה הצפויה מראש הזו לכאורה שאי אפשר להתיק ממנה את העין. משהו בפער הדרמטי הנוצר בין הידיעה של הצופה על כך שמקור החיים של הגיבן, מעין המים הסמוך לבית נחסם, יוצר את הדרמה הגדולה ואת הזהות האדירה של הצופה.

חובבי הטריוויה הקולנועית זוכרים כי הגם שעל המסך דחתה מאנון את חיזוריו הבלתי נלאים והטראגים של גאלינט, דמותו המפגרת של דניאל אוטיי, הרי שבמציאות נישאו השניים זמן קצר לאחר היכרותם בסרט ולאחר כמה שנים נפרדו במעין מקבילה לסיפור הקולנועי שהציגו וכיכבו בו.

זהו סרט ארוך מאד, על שני חלקיו שלא ישעמם אתכם לדקה והוא אחת מן הסיבות שקולנוע טוב הוא לפעמים הדבר הכי קרוב לספרות איכותית.

האלמנה מסנט פייר-2000-La veuve de Saint-Pierre

סרטו העדין של פטריס לקונט, מאחד את מי שהם בעיני שניים מכוחות המשחק העוצמתים ביותר בקולנוע הצרפתי לחגיגה של רגישות ותבונה: ג'ולייט בינוש ודניאל אוטיי.

במרכז עלילת הסרט הקטן הזה, הממוקם על ציר הזמן ההיסטורי שלאחר המהפכה הצרפתית, עומד קצין צבא צעיר[דניאל אוטיי], המתפקד כמושל של קולוניה צרפתית, על אי שכוח אל. חייהם של תושבי האי, מתנהלים בתוך קפסולת זמן רגועה ושלווה בתוך ים סוער של תהפוכות גורל המסעירים את אירופה כולה. המהפכה הצרפתית, החלה סדרה של שינויים דרמטים בסדר החברתי הצרפתי שסופו הוא ב"אביב העמים", ציר הזמן שבו מתרחשת עלילת הסרט הזה.

הבחירה הדרמטית למקם את עלילת הסרט במושבה קטנה ושכוחת אל,היא הברקה תסריטאית של ממש. הניגוד של אירופה הסוערת בכלל שרוחות השינוי בה מטלטלים ממשלים, החיים על האי הקטן והנשכח נראים שוליים לכאורה וחסרי חשיבות.אולם תחת השלווה הגדולה ביותר של נוף רגוע וקסום מסתתרת לעתים האימה הרגשית והמוסרית המשתקת מכולם: מהי באמת זכותו של אדם אחד לקחת את חייו של אדם אחר?

אל האי השכוח מוגלה פושע שדינו מוות. מכיוון שאין באי אפשרות להוציא להורג באופן מסודר על ידי מכונת הגיליוטינה ממותק עונשו של הנדון[במאי הקולנוע המוערך אמיר קוסטוריציה] למאסר ממושך. בתקופת השבי הזו הוא רוכש את אמונם של אנשי האי והופך, בעזרתה של רעיית הקצין טובת הלב[ג'ולייט בינוש] לאדם שפשטותו ונועם הליכותיו כובשים את תושבי האי כולם. הוא מותר מכבליו ומשתלב בחיי האי באופן שמשכיח מכל תושביו את עובדת היותו נידון למוות מסוכן לכאורה בעיקר בזכותה של אשת הקצין,[בינוש] הגוזרת על עצמה להשיב לו צלם אנוש ולאנשי האי עצמם היא מעניקה את החסד שבגאולת האחר.

טחנות הצדק, הטוחנות לאט, מביאות את השלטון לבקש את הוצאתו להורג של האסיר, זמן רב לאחר גזר הדין והמערכת השלטונית כולה, מתגייסת להבאת הגיליוטינה אל האי השומם לצורך קיום פסק הדין. תושבי האי נלחמים בדילמה המוסרית הנוגעת להוצאתו להורג של התושב השליו, שאין לו שום כוונה לברוח מגורלו.

יש בהגעתה של מכונת ההרג האכזרית הזו סוג של תזכורת פיזית לרוחות הסוערות באירופה והיא לב ליבו הדרמטי של הסרט הזה. התחושה שהעבר, טעות שעשינו בו וחוסר היכולת לשלם על חטא ימנעו מבעדנו להשתלב בחזרה בחברה או בחיים עצמם.

המשולש הדרמטי של הסרט, הקצין, רעייתו והאסיר הוא משולש של חסד, רחמים וציות עיוור לחוק. משולש הרסני שקורי העכביש העדינים נטווים בפני הצופה לאט וללא דרמה גדולה לכאורה כובשים את ליבו ושובים אותו. אשת הקצין חשוכת הילדים מגולמת על ידי אחת מענקיות הקולנוע האירופאי של כל הזמנים, יש לג'ולייט בינוש, כוכבת הסרט קרדיטציה עשירה של הישגים גם בהוליווד עד להגעתה לתפקיד הזה שבמבט ראשון נדמה אולי כשולי, אבל הבחירה בו היא אחת החשובות שעשתה במכלול האוטר הקולנועי של עבודתה. בתוך דרמה קטנה לכאורה, גיבורים שאין להם אפשרות לצאת מתוך מרכז חייהם הפיזים, בינוש מצליחה להביא לידי ביטוי פיזי את מונח החמלה שנדמה שהוא אמורפי כל כך ושגור בפיהם של אנשים רבים כ מבלי שיש להם מושג אמיתי מהי משמעותו.

אשת הקצין מאמצת את האסיר ואחראית במו ידיה לשיקומו, כמו שהיא נכשלת במלחמתה למנוע מגלגלי הצדק לעשות את עבודתם. כישלונה הוא כישלון מצמרר שיער של החסד והאנושיות והוא מזכיר לנו את מוגבלות כוחנו ואת הרווח העיקרי שבנקודת הזמן בה אנו אכן יכולים לממש שיעורים מן המידות האלו בחיינו שלנו.

זהו אחד הסרטים הצרפתיים המרשימים שפתחו את העשור הזה ואחת העבודות החשובות של בינוש ואוטיי, שהחיבור בינהם הוליד סרט מעולה בעל מתח דרמטי שברירי ומוקפד במיוחד, המזכיר לי את הדינמיקה בקלאסיקה הבלתי נשכחת, "החתול" בכיכובם של ז'אן גבאן וסימון סיניורה. זוג הכלוא בתוך מציאות חייו מוצא את דרכו להרגיש בתוך סבך של זעם , ומצליח למרות הכול לאהוב ולמחול אחד לשני, כך ב"חתול" וכם ב"האלמנה מסנט פייר".

זהו סרט אמיץ, בלתי צפוי ובעיקר בלתי מתפשר בעוצמות הרגשיות שהוא מצליח להעביר אל הצופה, ובכך גדולתו.