עיניים גדולות-2014-Big Eyes

הבחירה בטים ברטון לביים את הסרט הזה לא נדמית בתחילה כמבנית מאליה. כמי שהודה בעצמו לא מעט פעמים על תחושת החריגות שלו כילד או כנער, המשיכה הברורה שלו לדמויות שהן אאוטסידריות MV5BMjA2ODM5MDE3N15E@._V1_SX214_AL_נדמית ברורה בנושאים שהוא בוחר בסרטיו, המספריים של אדוארד, סליפי הולו, אד ווד ועוד רבים אחרים. בדמותה של מרגרט קיין, מי שהייתה ציירת הצללים במשך שנים של אחת ההצלחות המסחריות הגדולות בעולם האומנות המודרנית, נדמה שהכול דווקא רגיל. אם חד הורית הנלחמת לפרנס את בתה היחידה ונופלת ברשתם של גברים שלא מיטיבים עמה. אבל החריג והאחר, הוא לפעמים דווקא האדם הרגיל שמבנה חייו נדמה לנו נורמטיבי לחלוטין. אבל דווקא כאן טמונה ההפתעה במבט המחודש הזה של ברטון וביכולת שלו לברוא את עולמה מחדש על גבי המסך.

מרגרט קיין אחראית ליצירות אומנות, שהגם שערכן האומנותי תמיד היה שנוי מעט במחלוקת, הרי שלא ניתן להתווכח עם הצלחתן המסחרית הפנומנאלית. ציורי הילדים בעלי העיניים המוגדלות העצובות שלה פיארו בתים רבים ברחבי העולם הרבה מאד תודות לרעיון שיווקי של הדפסות מוזלות שלהן מהזן שכל אחד יכול היה להרשות לעצמו.

הטריגר העלילתי של הסרט הזה הוא דווקא האישיות של קיין אשר ספק בוחרת ספק נאלצת לוותר במשך שנים רבות על הקרדיט שלה כציירת של אותן הציורים ומותירה אותו לבעלה, דמות ציורית [בגילומו הנפלא של כריסטופר וולץ] שלא רק שהוא אקצנטרי, הוא גם סוג של גאון שיווקי אשר יודע להפוך את הציורים להצלחה מסחרית אדירה תוך שהוא חומס ממנה את הקרדיט שלה כיוצרת.

נושא הקרדיטציה לכל אמן שהוא, הוא אחד מן הנושאים המורכבים ביותר בזירת האומנות שכן פעמים רבות, כל שנותר לאמן הוא הקרדיט על יצירתו, על העובדה שהוא יצר משהו שאינו בר חלוף בתוך רגע אחד נתון שאינו קשור בהכרח להצלחה מסחרית מסחררת. לא חסרים סיפורי חמס למכביר בזירה הזאת. כל יוצר יודע זאת, אבל זו היא תמיד זירה נעלמת מעיני הציבור הכולל, המקבל את יצירת האומנות והרבה פחות את הוויכוח המסתתר מאחורי רשימת הקרדיטים של היוצרים. מריבות קטנוניות הן תמיד מעיינות הרבה פחות מהיצירה עצמה.

בפער הזה שבין היכולת להיות נהדרים, אחרים וליצור משהו שאף אחד אחר לא יכול היה ליצור לבין חוסר היכולת להגן על היצירה ולתבוע את הבעלות עליה, נמצא  ליבו הדרמטי של הסרט הזה. ואני חייב להודות שהוא קסום במיוחד. ברטון מקפיד שלא למעוד אל תוך תיאור באנלאי של הדמויות, נהפוך הוא, המעשייה הזאת שהסעירה את עולם האמנות בזמנו ואת העולם בכלל, מקבלת כאן פרשנות מקיפה על חולשתו של האמן בתוך קפסולת המציאות הסוערת המקיפה את יצירתו מרגע שסיים אותה. והדיון שמציע ברטון מלא בזוויות מעניינות במיוחד הן לדרך היצירה, לוויתור עליה והן לגבי המניעים של אלו המבקשים לחמוס אותה שגם הם ראויים להבנה מבחינתו.

אם גם אתם עוקבים בדריכות אחרי מועמדויות האוסקר, העובדה ששמה של איימי אדמס נעדר מרשימת השחקניות השנה קצת מציקה גם לכם בעיניים, אתם צודקים. אדמס הפכה לאחת מן השחקניות המעיינות ביותר בחמש השנים האחרונות, אבל בדומה למרגרט קיין, נדמה שהיא פשוט עושה את העבודה שלה בשקט וביסודיות, מה שכל הנראה לא הולך טוב עם הטייטל הכה מחייב: "כוכבת קולנוע".

יש משהו נעים בסרט הזה ובאופן השליו שהוא מצליח לתאר סערת יצרים אשר לכאורה נדמית שולית אבל בו בעת היא חלק חיוני בחייו של כל אמן אשר נתקל למולו בהשתאות של האנשים האחרים בעולם, אלו שלעולם לא ייצרו משהו מקורי משל עצמם, אבל בשמחה יחמסו את יצירתו שלו.

מרגש ונוגע ללב. לא להחמיץ.