איש חשוב מאד-2014

isaaaזהו, זה די רשמי, וכמה שחשבתי שלא ארשום אי פעם את המשפט הזה בנוגע למשהו שיהודה לוי לוקח בו חלק, אני די נאלץ לאכול הכובע, אחרי צפייה בשמונה פרקים, אין לי הרבה ברירות אלא לומר ש"איש חשוב מאד" היא סדרת הטלוויזיה הטובה, הממכרת והשנונה ביותר שנראתה כאן על המסכים בשנים האחרונות וכל דבר בה, די זועק סוג של שלמות ובשלות טלוויזיונית מהזן הטוב. הפעם הקודמת בה התפעלתי כך שמורה ל"הכול דבש" הממכרת, וכן, יש דמיון רב באיכויות שמציגות שתי הסדרות הללו.

אחת מן האגדות האורבניות שאמיתותן לא ממש הוכחה לעולם, גרסה כי ג'וליה רוברטס בחשש מפתיע של רגע הסירה את הסכמתה הראשונית לכך שדמותה בסרט "נוטינג היל" תקרא ג'וליה רוברטס וכך נאלצו יוצריו לקרוא לדמותה של כוכבת הקולנוע אותה גילמה בסרט בשם הבד הבדוי, "אנה סקוט". אחת הסיבות ש"נוטינג היל", הצליח כל כך, הייתה העובדה שהוא הנגיש את דמותה של אחת מכוכבות הקולנוע המוכחות, והגדולות ביותר שראה המסך וגרם לנו להרגיש שהיא יכולה להיות אנושית, כמעט בת השכן.

תעשיית הקולנוע והישראלית לא חפה מפוזה. למען האמת היא די זקוקה לה. במדינה שבה סופו של דבר  הסיכוי שגם אתה או את תראו את יהודה לוי בכפכפים עם כרס קטנה מושך כסף בכספומט השכונתי. [כן, גם אני, אזורי חן, מתישהו בגזרת 2013]. ותתהה לעצמך על כוס קפה מה בעצם קרה לנער הפלא/פוסטר של עולם הטלנובלות והפסטיגלים הישראלי כמה דקות לאחר לכתו, ניכר שהריחוק, הפוזה וכל תרבות הגיא פינס נחוצה לצורך בניה ושמירה על פרסונת כוכבות. שכן, למעשה, אין כאן כוכבים גדולים. וכל מושג הכוכבות כאן הוא חמקמק ויותר נשען על איזה סוג של חמש עשרה דקות תהילה של גיבורי ריאלטי שבסופו של דבר אחרי צילום פפארצי מוזמן בשדרת רוטשילד גוררים איזה מינוס ואין תפקידים כללי שכזה שיושב וממתין להם בעתיד.

אולי דווקא מכיוון שיהודה לוי הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה כאן להגשמה של מושג הכוכבות בסגנון כמה שיותר הוליוודי בגירסת הפלאפל המקומית כאן, לפחות בתפיסה הציבורית: כסף, נשים יפות, מערכות יחסים מתוקשרות והופעות תכופות על המרקעים, יש משהו פשוט מענג מהפריים הראשון של "איש חשוב מאד" שכן היא מצליחה בסוג של קסם מסויים להאדיר ולמוטט בו בעת את כל מושג הכוכבות הישראלי הזו, זן חמקמק של יש ואין בו בעת.

גם אני כמו רבים אחרים עקבתי בשנים האחרונות אחר פרסומי יחסי ציבור כאלו ואחרים שסיפרו על "הבניה" שלו כשחקן רציני, על סירובים להצעות לככב בטלנובלות, בפרסומות ועל ה"שלב הבא" שלו כשחקן שהיה אמור לקרות בסדרות כמו "הבורר" והופעות בתפקידים שנחשבים לאיכותיים יותר. אבל אני מודה, לא נפלתי. האמת היא, שאני לא אוהב עלונים של יחסי ציבור שמוזרמים לי דרך כתבות "עומק" ודבל ספרדים בעיתונות שמספרים לי על "שינוי", או "תפנית" בקריירה. ואת ה"בורר" לא חשבתי שצריך בכלל כשמסתובבות לך בין הרגלים סדרות מופת כמו "אימפריית הפשע".

אבל מסתבר שדווקא שלט החוצות הענק והמעצבן הזה על דרך פתח תקווה כשאני חוזר כאן לישימון  ולדממה שמכריז קבל עם ועדה כי "יהודה לוי בתפקיד חייו", די נכון. אם יש יצירה טלוויזיונית קודמת שמזכירה לי את העוצמות של "איש חשוב מאד" היא העונה השנייה והמוחמצת על ידי רבים כאן של "הכל דבש", בה יעל פוליאקוב הצליחה להרגיז כאן רבים אולי, אבל במקביל לרתק אותי באומץ שלה בכל שבוע מחדש.בהקשר הזה כדאי גם להזכיר את "אבודים באסיה" המעולה והמדוייקת כל כך.

יש איזו איכות ניהליסטית ממש ל"איש חשוב מאד". העולם שהיא מציגה, הדמויות הפועלות בו, הריקבון שלהן, חוסר המודעות שלהם והסאב טקסט המעולה של כל סצינה וסצינה הופכים אותה למאסטר פיס של ממש. לסוג של סוכריה עם טעם מר שרק רוצים ממנה עוד. כי עד עכשיו עוד לא ראיתי את כל הנפיחות של שוק הבידור כאן, של השואו-ביז הישראלי, נכנסת לתוך פריימים כל כך מדוייקים וכל כך אמיתיים.

יש איזו מריבה פובליציסטית בלבד למי שייך הקרדיט על ההצלחה הזו, לבימאית שירלי מושיוף או ליהודה לוי עצמו, שהלך באמת הכי רחוק שאפשר. תנו לי רגע לעשות לכם סדר. לי התשובה די ברורה, מדובר בסוג של קונצרט בו האחד לא אפשרי בלעדי השני. מושיוף מביאה איתה מבט עמוק, חודרני, מהתל ומתחשבן עם תעשיית הבידור כאן, עם הנראות שלה, ועם מה שהיא אומרת וממה היא בנויה. יהודה לוי שם את עצמו על השולחן, בלי יותר מדי פילטרים, שלא לומר ערום משהו, עם קריצה לאווילות של הדימוי הציבורי שהוא כלוא בו ומתפרנס ממנו שנים ועושה את מה שכל כוכב אמיתי לא חושש לעשות, הוא משתמש בדואליות של הפרסונה הזו, בועט בה, מאדיר אותה ומציע קשת הרבה יותר רחבה של גוונים, של צבע ובעיקר, בפעם הראשונה אולי, הוא פשוט מסקרן. מסקרן ומעניין במיוחד.

גם ההופעה של אלמה דישי מרשימה, נוגעת ללב ומרגישה אמיתית מאד ושלל של דמויות משנה נהדרות מאכלסות את הבריאה הטלווזיונית הכל כך מדוייקת הזו.

יש הרבה סצינות מעולות טובות וזכירות בכל פרק כמעט, עבורי, בסצינת הריקוד בחזרות לפסטיבל לבוש בתחפושת מטופשת של אינידאני מהזן שעשה את יהודה לוי יהודה לוי, כשהוא עייף לאחר ליל הוללות וכעוס על כך שהוא נאלץ בכלל להשתתף בעוד פסטיבל, אך מוציא את המקצוען שבו, טמון הרבה מהקסם של הסדרה הנוכחת הזו. השואו ביז הישראלי הוא די עולב, בואו נודה. הוא מלא באנשים לא מוכשרים, בהפקות בינוניות ובוועדי עובדים שרוכשים כרטיסים בהנחה לאחת מחמש או שבע ההופעות שנותנים כל כוכבי הילדים בחנוכה או בחג אחר. ועדין, יש משהו בסצינה הזו שהוא נוגע ללב ומרגש במיוחד, כי את המקום שבו נפגשת התובנה על מה לא אל מול מציאות הקיום, לא קל שלא להפוך לבנאלי. אבל כאן יש כאן מפגש מרגש של כנות ושל טלוויזיה דרמטית מעולה.

יהודה לוי לא צריך את הבלוג הזה בכדי להמשיך ולקבל תפקידים טובים יותר או פחות בתעשיית הטלוויזיה הישראלית.ולמען האמת, כנראה שגם לא את הסדרה הזו. יש כאלו שיראו את השלט המעצבן הזה של "תפקיד חייו" ופשוט ישבו לראות אותו שוב מכיון שזה "יודהלוי", יש המון אחרים שיסתכלו עליו עכשיו בסוג של הערכה מופתעת. כן, גם בפעם הבאה שיתקלו בו בכפכפים מושך כסף בכספומט.

מעולה. לא להחמיץ. בהוט, או חפשו את עצמכם באינטרנט ותגיעו לאן שצריך.