שבלולים בגשם-2013-Snails in The Rain

"שבלולים בגשם" נבחר כסרט הפתיחה של פסטיבל הבין לאומי לקולנוע גאה שהחל אתמול בסינמטק תל אביב. אם לא נכחתם בו כמוני בהקרנת הבכורה אתמול בערב בפסטיבל, תצטרכו להמתין מעט, כנראה
עד לסוף החודש, על מנת לצפות בסרט הזה בהקרנות מסחריות, אבל אני מבטיח לכם שההמתנה שווה את הצפייה. יש לסרט הביכורים העלילתי הזה, הראשון באורך מלא של הבמאי יריב מוזר, איכות לירית משובחת במיוחד מהזן שיעשה את סופה של ההמתנה הזו מתוקה מרירה במיוחד.

"שבלולים בגשם" מבוסס על סיפור מתוך ספר הביכורים של יוסי אבני, "גן העצים המתים" אשר עורר עם פרסומו ב 1995 הד גדול. גילוי נאות, רכשתי את "גן העצים המתים" בשעתו, ואני חייב לומר שאני לא שייך לאלו שמתפעלים ממנו ספרותית, אבל כמו שאמר אחד המרצים היותר זכורים לי בחוג לקולנוע במהלך הלימודים, יש לא רק ספרים גדולים שהופכים לסרטים רעים, יש גם ספרים בינוניים שהופכים לסרטים מעולים, לטעמי, זו אחת הדוגמאות הטובות לכך.

במרכז העלילה של "שבלולים בגשם", עומד רומן מכתבים חד צידי בין דמות אלמונית לבין צעיר החי בזוגיות עם חברתו, אשר מתחיל לקבל את המכתבים האנונימיים האלו אל תיבת הדואר שלו.  קריאתם, היא טריגר לעימות שלו עם עצמו והיא מעוררת  משבר זהות מינית חבויה ו תוך שהיא מערערת את מציאות הקיום של חוף המבטחים של חיי הזוגיות שלו.

בכותרות הסיום של הסרט מקדיש מוזר את הסרט לעמוס גוטמן, ואני חייב לומר, בזהירות המתבקשת אומנם, שהסרט מכיל את האיכויות הפילמאיות המיוסרות שליוו את יצירתו של גוטמן והולם את המורשת הקולנועית שלו ומרגיש בחלקים גדולים שלו כמו הומאז' מרגש ומטלטל לגוטמן. לו היה נשאר גוטמן בחיים להמשיך וליצור, "שבלולים בגשם" היה נראה כחלק אינטגרלי ממכלול האוטר של יצירתו. מהמקום הזה, הצפייה בסרט הזה הרגישה כמו געגוע של ממש ליוצר ההוא והערכה אדיר למוזר שפיענח את הקודים של יצירתו של גוטמן, צחצח והבריק אותם מחדש.

בעידן שבו הכול מותר, הכול אפשרי, וחיבוטי הנפש של גיבורים הומוסקסואלים מצולמים מתוך התסריט ההזוי שהם קובעים לפעמים, עיינו ערך זילות קיומו ועיסוקו המקצועי של יונתן אגסי ב"משפחות" של תומר הימן, נדמה לפעמים שסרטו של מוזר, הוא געגוע מדויק כל כך כך לחשבון נפש, להרהור ולכובד שבבחירה או ההשלמה, קחו את זה לאן שתרצו, בזהות המינית של אדם. והקולנוע העלילתי, כשהוא במיטבו, וכאן הוא במיטבו שלא יהיה ספק, עושה את חשבון הנפש הזה בצורה מרתקת ומעוררת מחשבה.

אין ב"שבלולים בגשם" את הקלות והפופוליזים של "יוסי וג'אגר", אבל זה בעיקר מה שאהבתי בו. כאילו הוא קול המגיע מעידן אחר, בשל, מסוכסך יותר ולפיכך מעניין בכל פריים ופריים שלו. מי שמתגעגע לתל אביב של סוף שנות השמונים ימצא אותה כאן בצורה אוהבת במיוחד, כמו לא היה יכול לקרות הסרט הזה בשום מקום אחר. בעצם, זהו געגוע נוסטלגי לתקופה שהיופי הויזואלי שלה והתמימות שעטפו אותה, הסתירו סודות שהתקיימו בתוך תת מציאות ההכרה של העיר, דקה לפני עידן הפתיחות הגדול שלה. זה שמרתיע רבים וסוחף אחרים.[ והוא, העידן הזה, במובנים רבים, עידן של פתיחות לכאורה ולא של פתיחות אמיתית מהזן שבעבע בתל אביב של סוף שנות השמונים].

"שבלולים בגשם" הוא יצירה מהורהרת. בתחושת הצפייה בה, כל פריים מחושב בה, כל סצינה מדודה והכתיבה התסריטאית של הדיאלוגים והמשחק, משובחים במיוחד. זו חוויה קולנועית למי שמחפש לחשוב, כמו התעוררות אל תוך העדינות וחוסר האפשרויות והאונים שהאהבה, למי שאתה ומה שאתה, ולמה שההשלמה עם כך מציעה.

סצינת הסיום של הסרט הזה, היא בלתי נשכחת בעיני בשתיקתה, בפתרון האמיתי שהציעה בכפוף לתסריט ובחוזק שלה. אחת המרגשות שראיתי לאחרונה. זה גם מחבר אותי לסיכום הופעתם של זוג השחקנים הראשיים של הסרט, אותם לא הכרתי עד עכשיו, אבל הוא יוותר חקוק בזיכרון הפילמוגרפי שלי לזמן רב בשל איכות הופעתם, יואב ראובני [בתפקיד הגבר המקבל את מכתבי האהבה] ומורן רוזנבלט [בתפקיד בת זוגו המסרבת להרפות], שניהם יצרו כאן דיוקן מסוכסך רגשית מרשים במיוחד, הופעתם משדרת סוג של כאב שקט, חודר ונחוש, כמו גיבוריו של גוטמן, תיאור הדמויות בידיהן הוא מלאכת מחשבת של דמויות החיות את חייהן מתוך הכלת הכאב ולא בהכרח פתרונו. זו אחת ההופעות המרגשות של תיאור מערכת יחסים זוגית מורכבת על כביש ללא מוצא.

"שבלולים בגשם" יזכיר לכם עידן אחר, דיון אחר ברגש מתהווה, והוא הולם בכל החושים לפיכך ועושה זאת בשקט ובעדינות נפלאה במיוחד. אל תחמיצו.