מיכל בת אדם-1945

יש נתון עובדתי לגבי מיכל בת אדם, שקשה להאמין שישתנה בתקופה הקרובה. בת אדם היא בימאית הקולנוע אשר בקרדיטציה שלה נזקפים לא פחות מעשרה סרטי קולנוע באורך מלא כבימאית והיא הבימאית הנשית היחידה בארץ עם מכלול יצירות קולנועיות גדול כל כך.

הנתון הזה, בכל מדינה שהיא, מעורר השתאות ומצביע על לא רק על מכלול אוטר שלם שניתן לנתח אלא בעיקר על נחישות גדולה לעסוק במקצוע הזה. בישראל, על מורכבות תעשיית הקולנוע שלה וקשיי הקיום היחודיים לתעשיה הזו כאן, הנתון הזה הוא לא פחות ממפליא.

בת אדם היא ילידת עפולה, ואת השכלתה רכשה באוניברסיטת תל אביב וב"בית צבי". בתחילת שנות השבעים, החלה את הרומן ארוך השנים שלה עם הקולנוע הישראלי דווקא כשחקנית בתפקידי משנה, בסרטיו של בעלה, הבמאי המוערך משה מזרחי. "אני אוהב אותך רוזה"[1972] "הבית ברחוב שלוש"[1973], וזוכה פרס האוסקר לסרט הזה הטוב ביותר, ההפקה הצרפתית של מזרחי, "כל החיים לפניו" [1975], על פי ספרו של אמיל אז'אר בכיכובה של אגדת הקולנוע הצרפתי סימון סניורה.

את סרט הבכורה שלה ביימה כבר ב 1979, "רגעים", היה הפקה אותה כתבה, ביימה ושיחקה לצידו של אסי דיין ואשר חולל מיני שערוריית צנזורה עם צאתו לאקרנים בשל העובדה שכלל סצנה של שלישיה במיטה, מה שהיה למעשה סוג של מהפכה מתירנית עבור הקולנוע הישראלי השמרני עד אז.

הסרט הבא שלה בכיכובה של גילה אלמגור, "על חבל דק", היה יצירה אישית וחזקה מאד, אשר התבססה במובנים רבים, על אלמנטים ביוגרפים של מערכת יחסיה של בת אדם עם אימא המעורערת נפשית.[כך היה גם ב"בן לוקח בת", [1982]. ].  "על חבל דק", הוא דרמה קטנה והדוקה, ומתחיל בו סגנון אישי של בת אדם אשר יהפוך לאמירה אומנותית ברורה בעשייה הקולנועית שלה בהמשך. דרמות קטנות עם אלמנט פילוסופי רפלקסיבי, ועשייה קולנועית המחקה את מסורת הבימוי האירופאית של הקולנוע הצרפתי, ממנו מושפעים מרבית סרטיה, הן זו של הקולנוע הקלאסי והן זו של הגל החדש אותו הובילו בימאים כטריפו וגודאר.

שמוליק דובדבני כתב את השורות הבאות על מיכל בת אדם בכתבתו באתר YNET:

"בממוצע, היא מביימת סרט אחד מדי שלוש-ארבע שנים. הספק יצירתי כלל לא מבוטל. אך אף על פי כן, ולמרות שמארז dvd כפול של סרטיה היה הראשון בארץ שהוקדש ליוצר ישראלי, מעמדה נותר בשולי התעשייה – ללא הצלחה מסחרית ניכרת, ומבלי שזכתה באיזשהו פרס הוקרה מצד הממסד."

על אף שהוא מנתח נכון את מעמדה בתעשייה הישראלית, אני נאלץ לחלוק עליו בהקשר של התמיכה הממסדית. חלק גדול מסרטיה של בת אדם, לאו דווקא האיכותי שבהם, זכה לתמיכת הממסד ולמימון מטעם קרנות שונות שעיקרון הוותק הוחל בהן. חלק ניכר בקריטריונים של חלוקות הכספים הממסדיים בעבר ליוצרי סרטים התייחס לטווח העשיה הכוללת של יוצר, ויוצרים שעשו יותר סרטים, הפכו לקנדידטים מועדפים לקבלת מענקי תמיכה. בניגוד לדבריו של דובדבני, והגם שלא זכתה בפרסים רבים בהכרח, לא מעט מסרטיה של בת אדם תמיכה כלכלית מן הממסד, באופן שקומם עליו לא יוצרים רבים אחרים שחסרו את ה"ותק" הנדרש לקבלת תמיכה מהקרנות השונות. ככלל, הפרס- היה היכולת לקבל תקציבים ולהמשיך ולייצר סרטים. תחושת התסכול של חלק מעמיתיה שלא קיבלו תמיכה נבעה בעיקר בעטיים של חוסר הקומוניקטיביות של רבים מסרטיה בקופות וחוסר ההצלחה הכלכלי שלהם.

בת אדם עוסקת כמעט תמיד בעצמה. הן בתחילת הקריירה שלה כבימאית והן בתקופות מאוחרות יותר.שני ניסיונות שלה לביים סרטים "מסחריים" יותר,כגון "המאהב" לפי ספרו הידוע של א.ב. יהושוע,  ו"אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב", לפי סיפור של דן בניה סרי, הפכו לכשלונות קופתייים וביקורתיים צורבים.

נדמה שבת אדם היא קולנועית בנשמתה איך היא חסרה במבנה ה DNA של מכלול היצירות שלה את רכיב ההצלחה, או ליתר דיוק את הרכיב שמאפשר את ההתחנפות הנדרשת מיוצר קולנוע שמבקש להפוך לפופולארי. במובנים האלו ואחרים בת אדם יוצרת קולנוע מאד אישי, מאד אינטימי ובעיקר עבור עצמה.

הקולנוע של בת אדם, מזוהה באופנים רבים עם תחלואי דיסונס הניתוק של הקולנוע הישראלי של שנות השבעים והשמונים. מצד אחד מיכל בת אדם, ואברהם הפנר ולמולם סרטי הבורקס כאילו אין קו משווה של אמצע שבו ניתן לשלב בין איכות לפופולאריות- עד שיגיעו שנות התשעים והאלפיים ויוצרים רבים שיוכיחו שהדבר אכן אפשרי.

במובנים רבים יוצרת מיכל בת אדם מתנהגת כסוג של סופרת קולנועית. ההתייחסות שלה אל היריעה האומנותית חפה לחלוטין משיקולים מסחריים, ויש איזו תפיסה שהיא מבקשת לחנך יותר מאשר שהיא מבקשת למצוא חן או לרצות.

לגבי הופעותיה כשחקנית, הדעות חלוקות, אבל בעיני בכל אופן נותרה יצירה אחת שלה שבה היא מתפקדת כשחקנית בלבד, בתפקיד ראשי, שיש לה ערך של ממש עד היום בסרט "עתליה", שבו היא משחקת בת קיבוץ שחריגותה ושונותה מעוררים עליה את השנאה הקולקטיבית של בני המקום.

מסרטיה כבימאית: