הערת שוליים-2011

כמו קודמו, "בופור", שהחזיק באיכויות קולנועיות מכובדות, גם סרטו זה של יוסף סידר היה מועמד לפרס האוסקר, וייצג את ישראל כמועמדה בחמשת המועמדים הסופיים של הטקס.

מועמדות שהפכה את סידר ,לבמאי הישראלי היחיד שהצליח להפוך למועמד פעמיים, בגין יצירה קולנועית ,לפרס הנכסף מכולם בתעשיית הקולנוע. יחודו של "הערת שוליים" הוא באיזוטריות תחום העיסוק שלו, וזהו עיקר כוחו הדרמטי.

הבחירה למקם את מערכת היחסים הדרמטית בין אב לבנו, על רקע תחרות בלתי פוסקת של שניהם לגבי חקר התלמוד, היא ליבו של הסרט הקטן והיפה הזה שהצליח בצורה משכנעת כאן באולמות למשוך צופים רבים ,ולזכות בהערכה האומנותית גם מצד המבקרים.

הבחירה למקם את העלילה של הסרט בירושלים, משרתת את נושא העיסוק שלו ומוסיפה לו גם אמירה מעניינת. ירושלים ותל אביב מעולם לא נראו כשתי מדינות נפרדות יותר והתחושה שלא ניתן היה לצלם את הסרט הזה במקום אחר, ולייצר מיזנסצנות שישרתו את העלילה טוב יותר היא חלק מחווית הצפיה בו.

במרכז העלילה, טעות אנוש, המייצרת זכייה שגויה בפרס ישראל ונוקבת בשמו של האב כזוכה, במקום בשמו של הבן. דרך הניסיונות לתקן את הטעות, עולים חיים שלמים של מאבק יצרי במיוחד על רקע תחום לימוד שאולי נתפס כהזוי עבור מרבית הצופים, אבל מבחינתם של הבן ואולי יותר של האב, הוא כל עולמם והם בוחרים  להקדיש לו את חייהם כל אחד בדרכו שלו. אחד הופך לקורבן והשני מוצא בתחום קריירה עניינית ותו לאו. הסרט מעמת את הצופה לא רק עם השאבלונה הידועה של מערכות יחסים בין הורים לילדים, אלא גם מעלה בדרכו שלו סוגיה מעניינת במיוחד של הקורבן הנדרש מצידם של אנשי אקדמיה הבוחרים להקדיש את חייהם לחקר נושא ספציפי, ולוותר במובן מסוים על החיים עצמם. אני מצאתי את השאלה הזו כאחת מנושאי העיסוק המרכזיים של הסרט הזה, ובעיקר בשל כך, מצאתי אותו בעל חן רב ובעל ערך של ממש שכן הוא מעלה דילמה מרתקת בעיניי ומנסה לחקור לגבי היכולת לאזן בין החיים עצמם לתשוקה אובססית לתחום עניין מחקרי.

זו לא תהיה הגזמה לומר שמן הסרט מצטיירת תמונה של האקדמיה כמוסד שתמיד מכיל בתוכו אנשים חריפים במיוחד שתחום עיסוקם מייצר סוג של אוטיזים גדול כלפי החיים עצמם, קהות חושים ואינטריגות בעלות עוצמות גבוהות במיוחד כלפי תחרות. מיקרוקוסמוס של ממש של ממלכה שאין לאיש עניין אמיתי במתרחש בה למעט נתיניה.

התיאור של סידר לגבי פרס ישראל והשנינות בה מתואר המעמד כולו מצליחה להפיח רוח חיים באמירה הידועה שלאחר קבלת הפרס הזה יכול הזוכה בו ללכת לעולמו מרוצה. שכן חלק מהענקתו במורשת החברה הישראלית מתייחסת תמיד לגילו של המועמד ולמכלול האוטר של יצירות או מחקר והרבה פחות לרלוונטיות עכשווית שלו לחברה הישראלית.

יש משהו מאד דקדנטי בדרך בה מתאר סידר את חשיבות של פרס ישראל. הפער העצום של החשיבות שלו בעיני הזוכים בו אל מול האדישות הגדולה של הציבור הישראלי לחשיבותו או מודעות בכלל לקיומו של הפרס הם הפער הדרמטי המקסים של הסרט הזה ובתוכו פועלות וורוחשות בסרט דמויות נמרצות שכל מסע חייהן כיוון אותן לרגע אחד.

בתפקידים הראשיים חולקים שלמה בר אבא, כאב החוקר ששמו הוכרז בטעות וליאור אשכנזי, כבנו המצליח, הבוחר לתת פרשנות משל עצמו לחיים המחקריים של האב ושניהם ביחד יוצרים עימות נהדר של ישראל של אז והיום. באופן סימבולי, פער הדורות ביניהם הוא פער דור המייסדים של המדינה ושל איילי הההון והממון שלה היום.

מי שגדל כאן כילד בשנות השבעים לא יוכל שלא להתגעגע לישראל הנאיבית יותר כפי שהיא מצטיירת כאן בסרט הקטן והחם הזה. עוד בסרט תוכלו למצוא גם עליזה רוזן הנהדרת כרעייתו של הפרופסור האב ואת עידית טפרסון הנהדרת המבליחה לרגע כחלק מוועדת השיפוט האחראית לשגיאה הגורלית המתניעה את הסרט.

יצרים, קנאות וקנוניות על נושא שאינו מעניין בעצם איש חוברים כאן לסוג של שיר הלל וגעגוע לישראל נאיבית יותר ושפויה הרבה יותר תוך שהם מציגים אותה במבט ביקורתי נוקב ולא עושים לה הנחות.

סידר מצליח לייצר בסרט הזה סוג של מכלול עבודה מצטבר שמראה את האבחנות החדות והמדויקות שלו על החברה הישראלית שכמעט כולם נובע מתוך בחירה של תחום עיסוק תקופתי שלו בכל סרט וסרט שיצר. אפשר לומר ש"הערת שוליים" הוא המשך ישיר של "מדורת השבט". ובאם ב"בופור" בחר סידר להתרחק מעט מנושאי עיסוק שוליים לכאורה, הוא חוזר אליהם כאן ומוכיח את כוחו הדרמטי בפרשנות סוגסטיבית מקורית משלו לתרבות הישראלית.

 

 

 

עידית טפרסון-1959

מי שתמהה על העובדה שלעידית טפרסון יש כאן ערך שלם לעצמה, לא בקיא ככל הנראה במכלול האוטר של עבודתה הפילמאית.

לעיין הלא מזוינת, יתכן שהקריירה הזו נראית מצומצמת משהו, אך בו בעת כמעט לכל הופעה קולנועית שלה יש חשיבות וערך ייחודיים בעיניי, מהזן שקשה למצוא דומים להם בקריירות של שחקניות ישראליות. טפרסון היא אחת השחקניות היחידות שיש לה ביקוש רב גם בקולנוע וגם בתאטרון והיא מזגזגת בין שתי המדיות האלו בהצלחה מרובה.

כמי שקיבלה את הכשרתה בבית צבי בתחילת 1981 ונחשבה לאחת מבנות טיפוחיו של גרי בילו, היא נחשבה כבר מתחילת דרכה לשחקנית ששמה נקשר בעשייה איכותית. הופעתה כבר בשנה השנייה ללימודי המשחק שלה בתפקיד ראשי בהצגה "אימא קוראז'", מה שלא היה צעד מקובל כל כך בשעתו, הייתה חלק מדרכו המקובלת של בילו לסמן את מה שהוא ראה כאיכויות המשחק המשובחות של טפרסון והשונות שלה בנוף המשחק בארץ. ההופעה הזו, באופן סימבולי כנראה, יש בה ככל הנראה כדי לסמן דרך שלמה של בחירות אומנותיות שתעשה טפרסון בהמשך דרכה המקצועית.

העשור שלאחר סיום לימודיה של טפרסון את לימודיה בבית צבי מתאפיין בעשיה תיאטרונית מגוונת, ההופכת אותה לאחת מן הכוכבות הגדולות בתחום ולשחקנית מבוקשת במיוחד. טפרסון פונקה כמעט על ידי כל תיאטרון שעבדה בו החל מתיאטרון החאן וכלה בבית לסין ובתיאטרון הבימה שנחשב עד היום לתאטרון הבית שלה- בתפקידים משובחים במיוחד. יתכן שהעובדה שהתאטראות תמיד הציעו לה אתגר מקצועי, ובמקביל תעשיית הקולנוע המקומית, שנכון לרגע הפריצה שלה לא הייתה מתוחכמת במיוחד ולא הציעה אתגרים של ממש עבור שחקניות בקנה הגודל שלה, היא הסיבה המרכזית לכך שלא הותירה חותם בקולנוע עד תקופה מאוחרת יחסית. הפריצה שלה בקולנוע מתרחשת בסרטו הבולט לעין של חיים בוזגלו, "נישואים פיקטיבים". היא זוכה באותה השנה בפרס האקדמיה הישראלית עבור תפקידה בו ומתחילה לכבוש מקום גם מבחינה פילמאית בתעשיה בארץ.

 

  • הופעה חד פעמית

 

שלוש שנים לאחר הפריצה הקולנועית הראשונה שלה, ב 1991 היא מופיעה בתפקיד ראשי בסרט נוסף של בוזגלו, "עונת הדובדבנים". על תפקידה בו קצרה שבחים רבים.  יש לטעמי מה להרחיב על הופעתה המצוינת בסרט הנוגע ללב הזה, שתיאר היטב את הקונפליקט הישראלי לגבי מלחמת לבנון הראשונה.

טפרסון משחקת בסרט כתבת של ערוץ חדשות זר הבא לסקר פלוגת חיילים במלחמת לבנון. זו משימה שאפתנית למדי לשחקנית ישראלית לשחק בסרט ישראלי תפקיד של זרה. אני זוכר מעט מאד פעמים אם בכלל שהדבר הזה נעשה ואם כן, מעולם לא בצורה כל כך אמינה ומרגשת. לרגעים לא מעטים בסרט הזה אפשר לשכוח שטפרסון היא ישראלית לנוכח האנגלית המושלמת שהיא דוברת. אבל מעבר לזה, יש רגישות גדולה ובטחון בהופעה הקולנועית הזו מסוג שקשה לי לרשום עבור שחקניות רבות אחרות כאן בתפקיד ראשי. הדרמה הגדולה של מלחמת לבנון הקורעת את החברה הישראלית במבט של זרה לכאורה, כתבת חדשות ממדינה אחרת, היא חוזקו של הסרט, וכמי שבחר את נקודת המבט הזו של הסרט כעוגן דרמטי, העוגן הזה כולו נשען על הופעתה המרגשת של טפרסון.

אבל לא רק, משהו באופן בו גילמה את התפקיד ומנעד הרגשות שהציגה היה נדמה משכנע דיו בכדי שהצופה הממוצע ישכח שמדובר באחת מן השחקניות הישראליות הבולטות. הגם שהאלמוניות היחסית שלה בקולנוע דאז סייעה לכך, הרי שסופו של עניין ודבר, זוהי הופעה כובשת ונחרתת בלב בשל המנעד הרחב של הרגישויות שמציגה טפרסון בתפקיד העיתונאית האמיצה, המוצאת את עצמה מאבדת לרגע את שלוות הנפש והאוביקטיביות העיתונאית שלה ונגררת אל ליבו של הסכסוך הישראלי לבנוני. יש סוג של אצילות וחן שהיא מגלמת בו את התפקיד, שלי באופן אישי, הזכירה מאד את הופעתה של גילה אלמגור בסרטו המשובח של ג'ילברטו טופני, "מצור". לזכותה של טפרסון יאמר שאם עונת הדובדבנים על יתרונותיו וחולשותיו מציע סוג של פרשנות רגישה ועדינה במיוחד לסכסוך הערבי הישראלי, אפשר לזקוף רבות את העניין לזכות הופעתה המבריקה בו.

  • ההיעדרות הגדולה

דווקא לאחר שנדמה היה שטפרסון פורצת ובגדול ועוזבת את הגטו התרבותי של תיאטראות הבמה בישראל,  מופיעה בסרט מצליח, זוכה בפרסים ובהערכה, היא נעלמת מן המסך באופן יחסי. השנים שבהם הקולנוע הישראלי עובר את המהפכה המשמעותית שלו והופך לאישי יותר, והרבה פחות לאומי, יש תחושה שלא נמצא לה מקום במהפכה הזו, או שהיא בוחרת שלא לקחת בה חלק- לא מאד ברור.

במקביל להמשך עבודתה בתאטרון היא מגיחה להופעות קטנות יחסית לכובד משקלה הסגולי כשחקנית ב"סיפורי תל אביב", ובסדרות טלוויזיה נוספות, ובסרטי סטודנטים.

הגיחה המשמעותית הבאה שלה לקולנוע מתרחשת רק בשנת 2004 בסרטו של יוסף סידר, "מדורת השבט", בתפקיד משנה קטן אבל נהדר של מתנחלת קרתנית בוועדת קבלה לישוב חדש. ולאחריו גם הופעות לא סדורות משהו לאורכו של העשור בסרטי סטודנטים, ב"בדרך אל החתולים" של חורחה גורביץ וב"התגנבות יחידים" הכושל של דובר קוסאשוולי, שניהם על פי ספרים קאנונים של יהושוע קנז.

סידר עושה בה שימוש נוסף גם ב"הערת שולים" וסצינת ועדת השיפוט המצטופפת בחדר, בה היא חלק מועדת השופטים, היא בעיני אחת הטובות בסרט.

טפרסון לתפיסתי היא שחקנית קולנוע קלאסית בקאליבר שקשה למצוא כאן, יתכן שההופעות המדודות שלה בקולנוע נובעות גם מחיפוש אחר תפקידים מאתגרים במיוחד, לאור העשייה התיאטרונית המרשימה שלה. כך או כך, לתפיסתי, כל הופעה קולנועית שלה קטנה כגדולה היא חגיגה של ממש ומשהו ביכולות שלה ובאופן בו המצלמה אוהבת את פניה היחודיים, הופכים פריקים כמוני לאנשים המחפשים הופעות פילמאיות שלה בכל פעם שהיא מגיחה.

לסרטים של עידית טפרסון המסוקרים כאן ב TVC

עונת הדובדבנים-1991

סיפורי תל אביב-1992

מדורת השבט-2004

 הערת שוליים-2011