לעוף מהתרגשות-2013-Los amantes pasajeros

אני עף מהתרגשות על כל יצירה חדשה של הגאון הקולנועי הזה, זה לא סוד. אבל עדין, גם אני, שנמנה על עדת מעריציו הגדולים במיוחד, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שמשהו מעיק על הגאון הספרדי ובשנים האחרונות הסרטים שלו, אלו שהיו מלאים בהומור פרוע, מצאו את עצמם נעדרים מאותו הומור, והפכו כבדים ועצובים במיוחד, גם אם מבריקים. "העור בו אני חי" סרטו האחרון לפני "לעוף מהתרגשות", הכביד על הצופה הממוצע במיוחד. מעריציו של הקולנוען ראו בו סרט אינטימי במיוחד וסגירת מעגל.

מעטים אולי זוכרים היום, אבל את פרסומו קנה אלמדובר דווקא בשל ההומור שלו. החופש האבסולוטי של הדמויות הקולנועיות שלו היה תמיד מוחלט. במסע לחיפוש זהות מינית  וחופש אישי מכבלים, הן התירו לעצמן לצחוק, להיות גרוטסקיות ובעיקר נורמאליות באופן ייחודי להן ולגדולות מהחיים.

כבר בסרטיו המוקדמים יותר כגון , "פפי לוסי בום ושאר נערות החבורה", "קיקה", "נשים על סף התמוטטות עצבים" ו"קשור אותי אהוב אותי", כבש לו ההומור האירוני השחור הייחודי כל כך לאלמדובר, מקום של כבוד בעיקר אצל מי שלא שם גבולות צדקניים להומור ולנושאים שהוא יכול לטפל בהם.

יש משהו מאד מפתיע בבחירה של אלמדובר לעשות קומדיה פרועה במיוחד, דווקא עכשיו. היתכן שגם הוא היה קשוב לקולות סביבו שביקשו מהגאון הזה לגרום לנו שוב לחייך?. כך או כך, התוצאה פרועה ומענגת עד בלי די, מכיוון שכהרגלו, הוא לא מוותר על אף הגיג קיומי כבד משקל בדרך לגרום לנו לחייך.

גם אותי הסרט הזה תפס בהפתעה. אבל איזו הפתעה מענגת! איש לא רואה את החיים ואת הדקויות שלהם כפי שרואה אותם אלמדובר.  כיאה למעמדו  האיקוני היום הוא משתלח בכל ערך מוסרי נורמטיבי תוך כדי שהוא יוצר את הקומדיה הפרועה ביותר שתוכלו להעלות על דעתכם. ללא חוקים, ללא גבולות, בדיוק כפי שהוא עושה ביצירות הדרמטיות שלו והתוצאה לא פחות ממרהיבה. גם המשבר הכלכלי העמוק בספרד וההתנהגות השובבה והלא ערכית של מלכה, חואן קרלוס, מוצאים בסרט ביטוי באופן שמזכיר את הביקורת החברתית הנוקבת של סרטיו הראשונים על ממסד הכנסייה.[בם היה מעניק לנזירות שמות של הפרשות גוף].

נוסעי הטיסה הבדיונית, בחברת הטיסה שאינה קיימת, מוצאים את עצמם שבויים בתוך מטוס שהסיכוי שלו לנחות אפסי לכאורה, או שמא זו עוד דרמה המתקיימת במוחם בלבד? מתוך הדרמה הקיומית הזו לכאורה, יוצא אלמדובר לתסריט חסר פשרות שבו הדמויות כולן לא רק שמקבלות בהכנעה את סטטוס האין נחיתה הצפוי, הן כולן מאבדות את עשתונותיהן ומתירות כל רסן אפשרי. במיטב המסורת האלמדוברית, אל מול מבט ריאלי אל מה שמזמן לנו הגורל, הן מוצאות את החופש להמשיך לחיות כמיטב יכולתן ו להנות מכל רגע גם בתוך המשבר, לממש את זהותן ולבחור את בחירותיהן. התחושה שכולנו בני חלוף ואין לקחת שום דבר ברצינות תהומית מדי, מעולם לא הייתה מענגת יותר.

אלמדובר, נוהג לעבוד תמיד עם אותו קאסט שחקנים, כשהוא מבליט על פי הצורך את הכוכבים הנדרשים לו והמתאימים ביותר לאותו התפקיד, ומשנה את המשקל הסגולי של הופעתם בסרטיו. למרות המחווה שעושים אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז לבמאי המנטור שלהם, בהופעה קצרה, בסצינת הפתיחה של הסרט, בתפקידים הראשיים בו, מככבים שוב סיסיליה רות המצויינת, ["הכול אודות אימא"], עימה לא עבד מאז בתפקיד ראשי, ומי שזכור לרבים לטובה מ"דבר אליה" בתפקיד בניגו האח הרחמן המסור והטראגי, חוויאר קאמרה, אחד מגדולי כוכבי הבד הספרדיים היום, בתפקיד דייל היסטרי וטוב לב שתתקשו לשכוח את דקויות הופעתו.

ככלל, השלמות הקומיות של כל שחקני המשנה וההופעה המדויקת של כל אחד ואחד מן השחקנים בסרט הזה, יוצרים חוויה קומית מושלמת.

הנוסעים המאוהבים, תרגום מדוייק יותר לשמו של הסרט הזה, מסביר עוד על כוונותיו של היוצר,  שכן האהבה והיצרים הם המנוע של כל סרטיו של הגאון הפילמאי הזה, ובאהבה ובתשוקה הוא מוצא הסברים של ממש ומניעים לדמויותיו ואלו הפכו אותו למושא לחיקוי והערצה על ידי קולנוענים אחרים, אבל קשה לטעות במגע היד הייחודי לו כל כך בסרט הזה.

בהמשלה של משך חיינו לאורך חיי טיסה מסוג מסויים. מה היו הבחירות שעלינו לעשות אם כן? האם עלינו לחיות כמו הדמויות הללו? להיות אמיתיים, להשיל כמותן את פחדינו, תקוותינו ויאושנו מהלא נודע, ינחת או לא ינחת המטוס? וכיצד בדיוק ימשיכו חייהן או חיינו שלנו- אין בעצם לאיש פתרונות ידועים מראש, אבל כדאי שנאפשר לעצמנו להיות יותר ספונטניים. בזה בעצם טמון סוד החיים כפי שרואה אותם אלמדובר.

באותו האופן בו הדמויות מקבלות את גורלן, הנחיתה הבלי נמנעת נועלת את התפרצות הרגשות בשמיים ומחזירה את כולם לאותו יום יום מציאותי שבו שוב עליהן לנהל את חייהן, וכמיטב המסורת האלמדוברית, המציאות הפשוטה, היא כר התקוות והחלומות שלהן, וכל שעליהן לעשות הוא לחכות בעצם להרפתקה הבאה.

זהו סרט שנון מאד, גס באופן מענג ובעיקר חף מצביעות ופוריטניות. אלמדובר לא מחפש קהלים חדשים. יש לו את הקהל שלו. וכל מי שניחן בהומור עצמאי בריא וחי על פי צו מצפונו ימצא בסרט הזה את עצמו באופן מענג עד בלי די. לא להחמיץ!

 

 

העור בו אני חי-2011-La piel que habito

עבור מי שאלמדובר הוא בימאי הקולנוע האהוב ביותר
עליהם מדובר במפגש דו או תלת שנתי של שני מכרים מאוהבים. כמו געגוע לחבר טוב שלא
ראית מאז הצבא אבל הוא יודע בדיוק איך אתה מרגיש. אתה יודע בדיוק מה הוא יאמר לך,
איך אתה תרגיש כאשר תראה אותו, כמה אתה בוטח בו שיבין אותך וכמה לזמן המפריד בין
הפגישות, [במקרה של החבר אלמדובר כשנתיים לערך בין סרט לסרט] אין בעצם שום
משמעות-אתם החברים הטובים ביותר בעולם ואתם לא זקוקים להקדמות.

כניסה לקולנוע לסרט של אלמדובר, מבטיחה תמיד
לספק את השפה הויזואלית הצבעונית והמוכרת, את הדמויות האוטנתיות המעזות שלו שהן
מלאות בשמחת חיים, בחוצפה מהזן הכנה והגס שקשה להישאר למולו אדיש ואת קווי העלילה
ההזויים שאין להם לכאורה חשיבות של ממש כמו לרגשות המובעים בסרטיו. לתפיסתי, הרגש
הוא הגיבור היחיד של סרטיו. הרגש הוא ההסבר לתעלומת מהו הכוח המניע את בני האדם,
המקומות, הטרגדיות והאושר הגדול שהוא יכול להביא אותנו לנסוק אליהם.

יש המשווים את "העור בו אני חי"
לסרטיו המוקדמים של אלמדובר כמו "חוק התשוקה" ו"נשים על סף
התמוטטות עצבים" ופחות לסרטיו המאוחרים יותר שהתחבבו על צופים רבים יותר והיו
קומוניקטיבים יותר כמו "דבר אליה" ו"הכול אודות אימא". זו
טעות גסה ובעיקר חוסר הבנה במכלול האוטר של יצירתו. "העור בו אני חי",
כמו כל סרט אחר וחדש שלו, הוא סוג של התפתחות במסע חייו ובאופן בו הוא רואה את
אומנות הקולנוע ככלי המבע הרגשי שעיצב את חייו. הגם שסממנים מובהקים של אמצעי המבע
של יצירתו נוכחים בה, החל משימוש בחבורת השחקנים הקבועים שלו ועד לסגנון הויזואלי
המרהיב והיחודי שלו, הרי שהסרט הזה מאד שונה מכל דבר שעשה אלמדובר עד עכשיו בעיקר
בהטייה אחת: הוא עצוב, נוגה, גיבוריו עצורים ולא רק שנפשם כאוטית אלא שהיא חסרת
תקווה ואף אובדנית. דמויותיו הפעם חסרות את היכולת הבסיסית שכל כך מאפיינת את
גיבוריו לרוב להיאחז בחיים ולהנות מהם במקביל. מן הבחינה הזו "העור בו אני
חי" הוא מעז מרהיב ונוגע ללב.

המדען המטורף[בנדרס],  המבקש לפתח את העור המלאכותי המושלם, הוא הצהרה
של סגירות רגשית שעושה אלמדובר אולי בפעם הראשונה בקריירה שלו אל מול הפרסום שלו
עצמו, אל מול העוצמה השמורה לסרטיו והמסר שהוא מעביר דרכם לקהל מעריציו. אלמדובר
מהורהר, כמו התבגרותו הפיזית, כך התבגרותו הנפשית ניכרת הפעם מאד בסרט הזה. יש
משהו נוגע ללב בעובדה שהאיש שהמציא גיבורים תאבי חיים כמו "קיקה" משתמש
עתה אותם שחקנים ליצירת האווירה העכורה המלנכולית האובדנית והמופתית כל כך של  "העור בו אני חי", נדמה שהסרט הזה
אינו מבקש למצוא חן, כמעט בועט בצופה, אבל בו בעת הוא מצליח לשבות אותו בקסם העצב
הנהדר הזה שהוא מציף אל המסך, אל העינים ואל הלב.