לפני השינה-2014-Before I Go to Sleep

גם כוכבים גדולים לא יכולים להציל סרט מחורבן, אפילו אם הם ממש מתאמצים, כך מסתבר. זהו לא שיתוף הפעולה הראשון של ניקול קידמן וקולין פירת', אבל גם הוא, כמו קודמו, "איש המסילה", לא מצליח להמריא מעל beforeמחוזות הבינוניות ויישאר כנראה סוג של תהום אפורה משהו, במכלול האוטר המרשים של שני הכוכבים הללו, מהזן חסר החשיבות והזניח.

מבלי לעשות כאן ספויילר  נאמר רק כי על רקע העולם האלים בו אנו חיים, "לפני השינה" צריך להיות לפחות רלוונטי לאיזה דיון על אובססיה ביחסים בין אישיים, אבל גם בזה הוא נכשל.

זיכרון מתעתע, תמיד היה כר נרחב ליצירת דמויות רגשיות מעורערות מהזן שהקולנוע אוהב. והוא אוהב בעיקר מכיוון שהוא אומנות המתירה לעצמה לקפוץ בזמן באופן ויזואלי, אבל השימוש באלמנט הזה, שחוק, ונדמה תמיד שיש איזה קושי בלחדש משהו בתוך המוטיב הזה של אמניזיה מזן של זוכרת או לא זוכרת.

אם יש לסרט הזה נשק חזק של ממש, אלו זוג הכוכבים המשובח שלו, ונדמה שגם כאן, בדיוק כמו ב"איש המסילה", שניהם נרתמים ברצינות תהומית לשכנע אותנו בהופעותיהם. קידמן בתפקיד העלמה הענוגה שאיבדה את זכרונה ופירת' בתפקיד בעלה המסור המלווה אותה.

קידמן מגלמת אישה, אשר בכל בוקר, בעת שהיא מתעוררת, שוכחת כל פרט ופרט לגביה חייה, עקב טראומה קשה שעברה והיא צריכה להתחיל את היום יום, בליווי מחודש של בעלה הנאמן [פירת], ולחפש בתוך הזיכרון את מי שהיא ומה שהייתה ושהוביל אותה למצב הזה.

הבעיה היא שבכל פעם שנתקלים בסוג של בעיית זיכרון מהזן הזה, אי אפשר שלא לחשוב על "יום המרמיטה" או כפי שקראו לו כאן למיטב זיכרוני, "להתעורר אתמול בבוקר" עם אנדי מקדואל. וזו מחשבה שלא ממש עוזבת אתכם לאורך מרבית הסרט, אולי בעיקר בשל קווי הדמיון החריפים. החריפים מדי יש יאמרו אפילו.

"לפני השינה", לא סובל מסיפור רע, הוא סובל  פשוט מסיפור שכבר סופר אלפי פעמים ולא מביא איתו שום טוויסט חדש. ובעיקר הוא סובל מביצוע קולנועי לקוי על גבול הבנאליות. הוא לא מסביר יותר מדי, הוא נשמע ונראה כמו סרט שנעשה איפושהוא בתחילת הניינטיז וקולנועית הוא רחוק מלהיות מעניין או מסעיר במיוחד. יתכן שהאשמה נתונה ב Rowan Joffe, במאי הסרט, שזהו לו סרטו העלילתי השני והוא גם כתב את התסריט הפושר הזה. אין שום מיומנות בו לא של תנועות מצלמה ולא של אווירה קולנועית שתגרום לכם להתפעל או באמת להאמין לסיפור.

פירת הוא טעם נרכש. במקרה שלי, טעם אהוב במיוחד. הוא אניגמטי ומלנכולי תמיד במידה הנכונה וכך גם כאן, קידמן, היא כוכבת גדולה שמחפשת להיט קופתי מוכח כבר שנים ארוכות ונדמה שגם הסרט הזה לא יושיע אותה ומוטב היה לו לא הייתה לוקחת בו חלק. משהו בהופעה שלה בו נותר מעט סתום ולא ברור. בדיוק כמו התסריט שלא נותן הסביר אחד מספק לכל אורכו ומציג דמות שהיא מעט שטוחה וחד מימדית ובעיקר רץ כל הזמן לאיזה קרצ'נדו עלילתי מהזן של, הנה, תראו, תיכף נפתיע אתכם, כשהפיתרון העלילתי היחיד שהוא מספק בנאלי בדיוק כמו השימוש באלמנט אובדן הזיכרון עצמו.

"לפני השינה" יכול להיות סרט שנרדמים איתו מצוין, אולי אפילו במהלכו, אבל בשביל זה צריך להמתין שהוא יהיה על מסכי הטלוויזיה שלכם.

איש המסילה-2013-The Railway Man

מילה אחת לזכותו של כוכב הסרט הזה, קולין פירת', חייבת להיאמר כאן כבר בהתחלה. גם אם אתם לא נמנים עם המושבעים שבמעריציו, יש משהו בטוטאליות של קולין פירת' ובמבט הנוגה המכיל את כובד העולם על כתפיו של האיש הזה, שיצליח איכשהוא לרתק אתכם גם בתוך היצירה הרעועה הזו.

סיפורו של שבוי מלחמה אנגלי החווה את טראומת השבי דווקא עשרות שנים אחרים, ודווקא אחרי שמצא נחמה ואהבה בחייו הוא יצירה מבולבלת במיוחד, עקרה ובעיקר חסרת קוהרנטיות ודבק תסריטאי מהזן הטוב. גם אם כל המרכיבים הנכונים נמצאים בסרט הזה, משהו פשוט לא עובד, וזה קורה בערך רבע שעה לאחר הפתיחה שלו.

על היכולת של קולנוע נארטיבי לספר את זוועות המלחמה יש וויכוח ארוך שנים. אני נמצא בין אלו שאף פעם לא ממש "קונים" את זה. משהו בסצינות מלחמה וזוועה פשוט אף פעם לא ממש עובד עלי. נדמה לי שמלחמה היא משהו איום ונורא הרבה יותר ממה שסצינה רוויה במצלמות, תאורה ואיפור נכון יכולים להביא למסך. הסרט הזה, משופע בסצינות כאלו, "קשות" לכאורה אך מהזן שאינו אומר בעצם דבר.

חלוקת הזמנים והעובדה שהסרט נע הלוך ושוב בין הזמן הנוכחי אי שם בשנות השישים [לא ממש ברור] בו הוא מתקיים לבין פלאשבקים ממלחמת העולם השנייה בהם נמצאת חבורת שחקנים שונה לגמרי לא מיטיבה עם הסרט הזה שנדמה כאילו הוא שני סרטים שחוברו והודבקו להם יחדיו. זמן המסך של כוכבי הסרט, פירת וניקול קידמן, לא הולם זמן מסך של מה שנהוג לכנות תפקיד ראשי, וכתוצאה מכך, העוגן העלילתי של הסרט רעוע במיוחד.

גם אם תצליחו להבין את אהבתו של גיבור הסרט לרכבות, תתקשו להבין מדוע הוא מתאהב בדמות הראשית אותה מגלמת ניקול קידמן, איך בדיוק היא הופכת למוזה שלו, לרצון שלו להמשיך לחיות ולהשראה שלו להבריא את עצמו. קידמן בתפקיד תמוהה, קטן מדי ובעיקר חסר השראה או כתיבה נכונה, מספקת כאן הופעה תמוהה כאילו נדחקה דווקא בחדרי העריכה למזעור תפקידה ובכך רושמת עוד סרט מיותר לגמרי מבחינתה. אי אפשר שלא להבחין בחוסר הקוהרנטיות העלילתי של התפקיד שלה לכל אורכו של הסרט או להתעלם מהעובדה שעורכיו היו על סף איבוד עשתונות אמיתי בניסיון לחבר את חלקי הצלולוייד אשר היו ברשותם לכדי סרט עם עלילה דרמטית מרגשת ומובנית.

"איש המסילה" הוא סוג של אסון קולנועי מהזן שרצוף אולי בכוונות טובות, אבל אין לו שום יכולת להפוך לסרט שבאמת ירגש אתכם כפי שאולי יכול היה להיות. מאומה בו לא נראה אמיתי, כנה, כובש או משכנע'למעט אולי השחקן הראשי שלו, קולין פירת', אבל גם כוכבים גדולים, זקוקים מעט עזרה מסביב על מנת להוציא תחת ידם מוצר ראוי, ומעל לכל נדמה שפירת' הולך פשוט לאיבוד בבחירת קריירה רעה במיוחד שלא תיזכר כמשמעותית במיוחד במכלול האוטר של השחקן הייחודי הזה.

"איש המסילה" נדמה לכל אורכו כמו הדרך לגיהנום, מהזן שמשובצת באבנים טובות פה ושם, אבל עדין שורטת במיוחד ברגליים.