בלייד ראנר 2049-(2017) -Blade Runner 2049

בעולם תיאורטי, בלייד ראנר המקורי של רידלי סקוט משנת 1982, היה מרוויח מצאתו לאקרנים דווקא כעת, בתקופה בה יצא ההמשך הרשמי שלו, שבויים על ידי דני וילנב, שנבחר להיות המתאים ביותר להמשיך את חזונו של סקוט. הסיבה, פשוטה כמו שהיא משכנעת: היכולות הטכנולוגיות שמציע הקולנוע היום, על שלל פעלולי המחשב והאפקטים המיוחדים שניתן לשלבם כיום בסרט, מהוות בסיס טכנולוגי טוב יותר להצגת העולם החזותי המרהיב שביקשו יוצרי הסרט המקורי מאז לחשוף ביצירתם.

גם אם צירוך המונח "פעלולי מחשב" או "אפקטים מיוחדים" מכניס כבר היום לא מעט צופים למגננת  חוסר רצון לצפות בסרט, כתולדה של מה שהפך להיות שימוש מרובה מדי ביכולות הקולנועיות החדשות download (6)הללו, על חשבון סיפור ועלילה, ונתפס כיום כבסיס להתחלה רעה במיוחד לסרט, הרי שנדמה כי דווקא כאן, עולמם של הרפליקנים היה זקוק לישועה הטכנולוגית הזו.

התקבל הרושם במהלך הדיבורים על הפקת ההמשך הנוכחי לבלייד ראנר, כי איש לא באמת רצה להיות בנעליו של וילנב, כמי שיהיה אחראי על יצירת המשך למה שהוגדר על ידי מבקרי קולנוע והיסטוריונים כאחד מן הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע, ולאותה יצירת מופת מ 1982 שנכשלה בזמנו בקופות לראשונה כשנחשפה והפכה רק עם חלוף השנים ליצירה איקונוגרפית שמשמעותיותה מנותחות שוב ושוב, והשפעתה הקולנועית והתרבותית רק גוברת. אבל וילנב עשה אולי את הדבר שהכי פחות צפו ממנו, הוא עשה כבוד למקור ולבריאת העולמות הויזואלים של רידלי סקוט והחוקיות התסריטאית והחזותית בה נקט סקוט. בלייד ראנר 2049 מתעלם משיקולים מסחריים רבים, אבל שווה להתעכב על שניים מהם שיכולים להעיד מראש על כוונת יוצריו: אורכו הבלתי מתפשר של הסרט וקצבו, והעובדה כי נדרשת הכרות עם הסרט המקורי על מנת להינות ממנו ולהבין אתו במלואו. לא ניתן להקל ראש בשתי הנחות היסוד הללו, שחוקיותן מראש, מכבדת את המקור, ודורשת גם מן הצופים באופן מסויים להיכנס למוד האייטיז הטוב ביותר שהם יכולים למצוא במהלך הצפייה בו, ובו בעת לקבל את החוויה הקולנועית המיטבית שהעשור השני של המאה הזו יכול להציע, והוא מציע.

גם בלייד ראנר 2049 הוא יצירה פוסטמודרניסטית מרהיבה, המערבת סגנונות ותמות קולנועיות ומוסיקאליות מכל סוגה אפשרית. המקום בו וילנב "עושה כבוד" ליצירה המקורית הוא בעיקר ברמה התסריטאית, וזו הברקה של ממש, שכן הוא לא מנסה להמציא מחדש את חוקיות עולמם של הרפליקנים והכאוס השורר בעולמנו שבתוכו הם מתנהלים ומשגשגים. הבחירה שעשה וילנב מאפשרת לו לצייר ביד אומן את הבדידות והמלנכוליה שאפיינו את הסרט המקורי, בצבעים עכשווים ובהעזה אומנותית יוצאת דופן.מעודכנת, מרהיבה ועוצרת נשימה.

כניסה לאולמות ההקרנה של בלייד ראנר 2049 היא כמו פגישה עם חבר מוכר שממשיכה בדיוק מאותו מקום בו הפסיקה הפגישה הקודמת שלכם, רק שהוא לבוש טוב יותר ולמרות הכל, שניכם יודעים שהתבגרתם. המלנכוליה של הבדידות של העידן המודרני היא עדין נושאו של הסרט הזה, והיא עדין מוצגת בצורה המרהיבה והאסתטית ביותר שיש בנמצא.

גם הבחירה שלא לומר ההברקה, ללהק את ריאן גוסלינג לסרט, שחקן שמנעד המשחק שלו, מצומצם, כשל מי שהוא מבקש לרשת, הריסון פורד, היא בחירה מדוייקת. שכן עיקר כישרונן של הדמויות שאיכלסו את הסרט המקורי, היה ביכולות הזו להיות מצומצמים ולא להפריע לחזון הויזואלי המהמם והמפעים של הסרט. כאז כך עכשיו, אין מקום לרגש רב מדי בעולם הרפליקנים, על הצופה לפענח אותו מתוך הויזואליה המרהיבה של עולמם ועל הצופה לפענח אותו מתוכה ולא מתוך איכויות המשחק של כוכבי הסרט, אלו משנים לחלוטין לעולמם הכאוטי של וילנב שהוא עולמו העגום של סקוט וחזונו נשמר לפיכך באופן מדוייק.

סצינת המפגש בין הכוכב המקורי לממשיכו במלון בווגאס הנטושה, היא שיא קולנועי ויזואלי מרהיב ולתפיסתי סצינת השיא של הסרט, ונקודת המפגש הישן לחדש על כל משמעויותיה. והיא הגדרת הפוסטמודרניזים במיטבו.

קל להניח שבלייד ראנר המקורי הוכרז כיצירת מופת מיד עם צאתו לאקרנים, אבל ההפך הוא הנכון, וכמו כל יצירת מופת קולנועית הוא נלאץ לפלס את מעמדו בטווח ארבעת העשורים שחלפו מאז יציאתו ולהפוך לכזה אחרי שזכה בהערכת קהלים חדשים כל הזמן, חוקרי קולנוע ומבקרים שכולם תרמו למעמדו האלמותי של הסרט, לפיכך הוויכוח על איכויותיו של בלייד ראנר 2049 כ"יצירת מופת" כן או לא, עקר לחלוטין. המעמד הזה יקנה לא על ידי דיונים המבקרים כעת, אלא על ידי הדבר החמקמק ביותר שיש: הזמן. צורות האסתטיקה והגדרת חשיבותן ומשמעותן, כולן נוצרות בתוכו ללא שום קוד גנטי מדוייק וברור, אבל הן תמיד מתבהרות ממרחק השנים.

"You've never seen a miracle"., אומרת אחת מדמויות המפתח לדמותו של גוסלינג במהלך הסרט, והוא ישאר ככל הנראה הציטוט האהוב עלי ביותר מתוך בלייד ראנר 2049. יתכן בהחלט שראיתי אחד כזה במהלך הצפייה בסרט.

 

משחקי שלטון-2011-The Ides of March

אם אתם בעניין האלגנטיות של הסרטים שג'ורג קלוני מביים, זהו עוד סרט לרצועה המכובדת שלו. אחת הסיבות לכך שקלוני הפך לא רק לשחקן שעשה קרוס אובר מוצלח מן הטלוויזיה לקולנוע אלא הפך את עצמו בתוך זמן קצר למוסד קולנועי של ממש היא העובדה שהוא הצהיר על שאיפותיו כבמאי חברתי ופוליטי ולא רק כשחקן כזה- ובתוך זמן קצר סיפק שורה של סרטים תחת השרביט הבימוי שלו שסיפקו קבלות מיידיות. "וידויים של מוח מסוכן", "לילה טוב ובהצלחה" וכעת "משחקי שלטון" היעיל והטוב.

נדמה לי שקלוני במיטבו כשהוא רוצה לומר שהוא לא בידורי, גם בתפקידיו כשחקן- "מייקל קלייטון" ועוד יותר כבמאי. סגנונו המאופק מתאים לסרטים מטלטלים מהסוג הזה. יש משהו בהופעה השקטה והתמיד מכובדת שלו שהולמת אמירות חברתיות נוקבות ומעוררות מחשבה. תפקידו ב"משחקי שלטון" מצטרף לרשימה הזו במקום של כבוד. סיפור של סנאטור המבקש להבחר כנשיא תוך כדי שהוא מוכן לעשות כמעט הכול על מנת לזכות במשרה הנחשקת הוא פורטרט קולנועי קל ומדוייק עבור קלוני השחקן והוא עובר אותו בהצלחה. באופן לא מפתיע אולי הוא בוחר כאן כבמאי את מי שהוא ללא ספק כמעט כפיל שלו מבחינת סגנון המשחק: גם ריאן גוסלינג קנה לעצמו שם בשנים האחרונות בהופעות משחק מתונות, כמעט מדודות ושקולות מדי וסגנון המשחק שלו זהה להפליא לזה של קלוני. כבמאי, בדומה להיצקוק אולי, קלוני יודע בעיקר מה לעשות עם עצמו כשחקן או עם דומים לו ונדמה שהוא עסוק פחות בלביים שחקנים ויותר ברעיון התמטי של הסרט אותו הוא מבקש להביע. במקרה הזה מבקש קלוני לעסוק באיזה מסר של חוסר יושרה המובנה לתפיסתו במונח פוליטיקאי והוא מעביר את המסר הזה באלגנטיות המתבקשת. גיבורו מושחת בדיוק כמו הנפשות הפועלות בסביבתו. המסר העצוב של הסרט בדבר האמירה הידועה של  כוח משחית היא עוצמתו הדרמטית של הסרט המאופק הזה. בסיומו של מסע גילוי אישי, מאבד הפרוטגוניסיט את תומתו ואת עקרונותיו בשם רצונו האישי לכוח. גוסלינג חד המבע, מגלם בסרט איש יחסי ציבור מבריק וקר של הפוליטיקאי המבקש להפוך לנשיא ואשר נקרע בין רצונו להצליח לבין עקרונותיו המוסריים. האם יתפשר?מבחינתו של קלוני הבמאי התוצאה ידועה מראש והחוויה בהעברתה לצופה היא האתגר הבימוי שהוא עומד בו בכבוד רב לטעמי.

הכוח, השררה ומה שהם עושים לאנשים העוטים אותו והרוצים להיות בסביבתם מנטרלת לתפיסתו של קלוני את היכולת של הפוליטקאים להניע שינוי חברתי של ממש. באחד מן הראיונות לקידום הסרט נשאל קלוני האם יש לו שאיפות פוליטיות משל עצמו והאם ירצה יום אחד לחצות את המתרס ולהפוך לפוליטקאי של ממש. קלוני התלוצץ ואמר שגם אם יבחר לעשות כך תמיד עלולה לצוץ איזו "בחורה" מעברו שתשבש את הדימוי הציבורי לכאורה שיש לו בעיני הציבור. בסרט הזה, מבקש קלוני לנתץ משהו עמוק יותר, את התקווה שפוליטיקאי כלשהוא יוכל אי פעם להוביל שינוי כלשהוא של ממש, וככזה שולח מסר עצוב ומדוייק במיוחד על המערכת הפוליטית בארצות הברית.