באחת מן הסצינות המקסימות של הסרט שובה הלב הזה, פורסים שני הגיבורים שלו, האחד בפני השני, את רשימת התרופות נגד דיכאון בהם הם נעזרים תוך כדי שהם מציינים את השפעתה של כל תרופה ותרופה עליהם. שלא במפתיע, הרשימה הזו כוללת תרופות נגד דיכאון פופולאריות במיוחד כיום ומוכרות לקהל הרחב.
יש משהו מאד סוחף בתיאור המציאות והקושי הרגשי אותו חווים בני שלושים פלוס פלוס בעידן החיים המודרני הזה, בתוך "אופטימיות היא שם המשחק", משהו שלא רק שהוא נכון, אמיתי ונמצא מסביבנו כל הזמן, הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי לא ממש רגיל לתאר אותו, את הקושי הרגשי ואובדן הדרך הרגשי הגדול של העידן הזה,זה בדרך שהיא פשוטה, ישירה ולא פומפוזית.
יש סוג של כנות בכל פריים ופריים של הסרט הזה, ישירות ומשהו שמאד סוחף באופן התיאורי שלו את חווית המשבר הרגשי והכמיהה לאהבה שמציע העידן המודרני המערבי החילוני לרוב בו אנו חיים.
ברדאלי קופר הוא פט, גבר שקרס נפשית כאשר תפס את רעייתו בוגדת בו על "חם", מבלי שהיה מוכן לכך. חוזר לגור בבית הוריו, אחרי שהות בבית חולים לחולי נפש ומתחיל בסוג של תהליך שיקום מאולץ. אל תוך הנסיון שלו לחזור לחיים תקינים נכנסת אלמנה צעירה, [ג'ניפר לורנס המצוינת], שגם דרך ההתמודדות יוצאת הדופן שלה עם האבל על מות בעלה שולחת אותה אל שולי החברה מכיוון שבאופן לא נורמטיבי בעליל היא מתאבלת על מות בעלה על ידי העובדה שהיא פשוט שוכבת עם כל עובדי המשרד בו עבד אחד אחרי השני ומוצאת את עצמה מפוטרת.
אופן הראיה הציני והמדוייק, בו שניהם רואים את החיים, וחוסר הישע של שניהם להתמודד עם מה שהם רואים כסגירות חברתית של סביבתם, שולח אותם האחד לזרועות השני בסוג של סיפור אהבה שהוא מלא חן וקסם הנובעים כל הזמן מאותו עמוד שדרה עלילתי כנה של התסריט הזה.
כשחושבים על זה בעצם, אם יש מילה לתאר את הסרט המקסים הזה היא תהיה כנות, כמעט כל דיאלוג או סצינה בו ירגישו לכם אמינים מאד, מעזים מאד ובעיקר אמיתיים במיוחד.
קל להתאהב בשתי הדמויות הפגומות האלו לכאורה בעיקר מכיוון שעמוק בלב אנחנו כצופים יודעים שאנחנו רחוקים מהם מרחק יריקה. כן, גם לאנשים יפים נשבר הלב, וכן קל אולי יותר להזדהות עם סבל רגשי כשהוא עטוף בעטיפת מצליחנות של מראה פיזי מצודד, אבל יש בכך גם משהו מכמיר לב באמת.
הרי גם לאנשים היפים בעולם חייבים להיות כמה רגעי בדידות. וכן, כל אחד מאיתנו חי על המנעד הזה שבו הוא מרגיש יפה מאד או לא יפה בכלל.
לכל אחד ואחד יכל להישבר הלב, וכן, כולנו מרגישים את תחושת הניכור הרגשי שעוטפת אותנו מסביב כשאנחנו סופרים את הדמויות סביבנו או את עצמנו מחפשים אהבה בעידן אינטלקטואלי מנוכר משהו.
העולם הזעיר בורגני של אמריקה הלבנה מתואר כאן בצורה צינית והומוריסטית מהזן ששגורס שהיא מקבלת על עצמה את הידיעה שלא תוכל להשתנות, שכזו היא אמריקה הלבנה הוואספית הבורגנית ובתוכה ובתוך המציאות הזו פועלים גיבורי היום יום שלה.
בדומה לסרטים כגון "אמריקן ביוטי","חלון פנורמי", שגם בהם, כר העלילה, היה החברה השמרנית האמריקאית, והמחסומים הרגשיים שהיא מציבה בפני גיבורים מעורערים הבוחרים לחרוג מן התלם החברתי הנורמטיבי, הרי ש"אופטימיות היא שם המשחק" פורט על נימים של קבלה ושל מאבק אינדוודואלי אישי שיש בו הומור שחור, חוסר כבדות או חשיבות עצמית, והרבה רצון טוב וכן, קורטוב של אופטימיות, בדרך למציאת השביל האישי של חיי הגיבורים שלו, בדיוק כפי שכולנו נאלצים לעשות בעצם ביום יום.
היכולת של הסרט הזה להתחבב על צופים טמונה גם ברשת שחקני המשנה המרשימה שלו: החל מרוברט דה נירו וכלה בכריס טאקר, ג'וליה סטיילס, ועוד שורה ארוכה וטובה של שחקני משנה שכולם מתוזמנים נכון לקרב האנרגיות המשתולל על המסך בין בראדלי קופר שרק מחזק את מקומו בפסגה לג'ניפר לורנס, שבדיוק כעת טובעת בה את חותמה.
מתוק, עמוק, פילוסופי וקליל כאחת. אופטימיות היא שם משחק הוא הסרט המענג של עונת האוסקרים החורפית הזו.